פעם ראשונה שביליתי כשנה במקום ארור שכזה, סגורה בתוך חדר עם
מיטה מתפרקת וכיסא מתנדנד.
הצבע הלבן שכיסה את הקירות היווה מסווה לשחור שמתחת. פיכחת
הייתי משתגעת, בשלב מסוים כבר התחלתי להעדיף את הכדורים הקטנים
שלי שחילצו אותי מאין סוף של דמעות וגזיזת ציפורניים.
בכול בוקר נכנסה היועצת לחדר,זרקה לאוויר כמה מילים, שאלה כמה
שאלות בחוסר התעניינות מובהק ולבסוף עזבה במהרה בעקבות הצחנה
ששררה בחדר- נועלת עליי בחזרה.
הייתי שוב רואה נפש חיה רק בצהריים כשהייתה באה האחות ובידה
מגש עם כוס מיץ תפוזים,פירה וחתיכת עוף מסכנה, כול יום אותו
דבר.
כבר בלילה השני שלי שם הוא נכנס אליי לחדר, התיישב לצד מיטתי
מביט בי ומחייך.
היה האדם הראשון שבעיניו הבחנתי הזדהות ולא רחמים.
בפעם הראשונה  שנכנס לחדרי ישב לידי כשעה, רק חיפש שאשבר, בסוף
ריציתי אותו ופרצתי בבכי.
"רק משהו קטן כדי שתוכלי לישון" אמר כשהושיט את ידו.
למי איכפת למה הוא עושה את זה? העיקר שאוכל לישון,לא ראיתי את
עצמי עוצמת עין במקום ההוא.
כבר בפעם הראשונה כשלקחתי את הכדור ולא נרדמתי הבנתי כי שיקר.
כך מדי לילה היה נכנס לחדרי,מוריד את המדים הלבנים שלו, נשאר
רק עם תחתוניו הפרחוניים שבלטו בחדר הלבן, מתיישב לידי ונותן
לי את ההם כשמספרם עם הזמן עלה ומדי פעם השתנה צבעם, הורודים
היו האהובים עליי, כמובן שידע.
הייתי נשכבת לאחור מביטה בתקרה שהפכה שקופה ורחוקה,מרגישה
חמימות מציפה אותי מבפנים, היה זה הגוף שלי שמודה לי, לכמה
שעות שכח היכן הוא.
בפעם הראשונה שניסה לא הסכמתי שיכניס שוב את הדבר הזה לתוכי.
אך הוא היה חזק ממני ולא הצלחתי להתנגד,לא היה לי מספיק כוח
בידיים, הכדורים שנתן לי דאגו לזה.
עם הזמן נעלמו הכאבים וההתנגדות התפוגגה.
יש שיגידו כי ניצל אותי, אך גם אני בדרכי ניצלתי אותו ולמדתי
ליהנות ממעשיו.
אף אחד לא ידע עלינו, אסור היה כי יגלו, הוא עלול לא לשוב אליי
יותר, הוא עלול להעלם לי בדיוק כמו הוריי שסגרו אותי פה,
הבטיחו שיחזרו ולא שבו.
בפעם הראשונה שנכנס ורק התיישב בכיסא הרעוע  אני היא שניגשה
אליו.
נישקתי אותו כשידיי מורידות לאט את מכנסיו ומחטטות בכיסים
בשביל חלקן אך הוא לא שיתף פעולה, הדף אותי מעליו ובמשך דקות
לא אמר מילה!
בסוף עבר למיטתי, שכב מעליי,נישק אותי, התגלגל לצד המיטה
ונרדם.
אחרי כמה שעות שבהן אני נוברת בכול חפציו פקח את עיניו ומיד
התיישב, לעולם לא נרדם לציידי,תמיד מיהר לעזוב.
הפעם הראשונה שסיפרתי את שעבר עליי,הייתה לו...
המילים היו רבות,הדמעות רבות עוד יותר,ככול שהציפו אותי אותם
פרטים שנאבקתי לשכוח כך גדל גם הכעס.

"אני זוכרת את היום בו באתי לאימי" התחלתי בסיפורי כשהוא מולי
בוהה ומאזין.
"התיישבתי לציידה ופשוט צנחתי לבין זרועותיה- בטוחה כי תקשיב
לי וכי תאמין לי.
סיפרתי לה כיצד אנסו אותי, כיצד חיללו את גופי הבתול כשהיא
מסתכלת עליי ומגחכת, חושבת כי אני מתלוצצת.
חזרתי וסיפרתי, אפילו צעקתי אבל היא רק הסתכלה עליי וביקשה
שאחזור לחדרי.
מדי פעם ניסתה להוציא ממני כי זהו אינו אלא שקר וכי הכול רק
סיפור בדיה-את משקרת, הוא לא עשה לך כלום,את סתם חתיכת משוגעת-
חזרה ואמרה בכול הזדמנות עד שסגרה עליי את דלתות המוסד ומאז לא
ראיתי אותה יותר."
משסיימתי הביט בי לכמה שניות והחל מגן על הוריי,אומר כי הם
פשוט מבולבלים וכי קשה להאמין לנערה מעורערת.
"מעורערת?" צעקתי אחרי שפלט את המילה שהזכירה לי את ההאשמות
הוריי,      
"הוא ניצל אותי, השפיל אותי,הרס את חיי, אז הכאבתי לו
בחזרה,נהנתי להכאיב לו,נהנתי לראות את הדם זורם מפניו, החזרתי
לו על שנהנה מכול הפעמים שזרק אותי על שולחנו והתייחס אליי כאל
שפחה"
בעודני בוכה ניגש אליי ואחז בי -מונע ממני מליפול לרצפה,רק אז
האמין לי!
וכשנכנס לחדרי כבר לא ניצל אותי, כבר לא ניצלתי אותו אני.
הפעם האחרונה בה ראיתי אותו הייתה כשליווה נערה צעירה בערך
בגילי לחדרי הישן,
זיהיתי בידו 2 ורודים, האהובים עליי.
בחנתי את אותה נערה וראיתי את אותו מבט שהשתרע על פניי עם
כניסתי לכאן בדיוק לפני כשנה,מבט כבוי,מהול בעצב ותסכול.
הוא הבחין בי בוהה בו, הסתובב אליי,חייך ונופף לי לשלום.
כעת הייתי בטוחה שבעזרתו ובעזרת החמודים שלו גם היא,בדיוק
כמוני, תהיה בסדר...