היא התאבדה.
היא אמרה לי כל הזמן ולמרות שהאמנתי לה שזה מה שהיא רוצה, לא
רציתי להאמין שהיא באמת תעשה את זה.
אנחנו כ"כ דומות וכ"כ שונות, אבל בעיקר דומות. המחשבות,
הרצונות, המון כ"כ. והיא לא מאמינה לי.
היא אמרה לי אתמול שעוד מעט היא מתאבדת, עושה את זה מהר, קופצת
מהגג ועפה.
עוף גוזל, חתוך את השמיים, טוס לאן שבא לך, רק אל תשכח יש נשר
בשמיים, גור לך...? אם יש שיר שמתאים לה זה השיר הזה. כמה
נשרים יש בשמיים. אם רק הייתם יודעים. מבינים. אותה. אותי.
ניסיתי לשכנע אותה לא לעשות את זה. נתתי לה תירוצים צולעים כמו
"אולי בהמשך יהיה יותר טוב?" וידעתי שהיא לא קונה את זה.
הרי היא יודעת שהמחשבות שלנו דומות, אם לא זהות במקרים האלה,
היא יודעת שגם אני חשבתי על זה לא פעם (גם לא פעמיים) והיא
יודעת שלא, לא יהיה יותר טוב.
החזקתי את הטלפון הסלולרי ביד ושתקתי. ובכיתי, נראה לי שהיא
אפילו לא שמה לב. ירדו לי דמעות שהרטיבו את כל הכרית, שלא
בכיתי עליה כבר יותר מחודש. בכיתי על כמה שהיא חשובה לי ועל
הכל, הרשיתי לעצמי לבכות.
כמה יכולה שתיקה להכאיב? עד אותו הרגע לא ידעתי בכלל ששתיקה
יכולה לעשות את זה. אולי אם הייתי יודעת, הייתי שותקת יותר
וגורמת לה לחיות בדיבור מתמיד.
אמרתי לה שאם היא תתאבד אני גם אתאבד והיא צחקה ואמרה שהיא
יודעת שאני לא אעשה את זה.
והיא התאבדה.
לא התאבדתי אחריה. אבל מה שאני מרגישה עכשיו, זה הסדק, השבר
העמוק שנמצא לי לאורך הלב. הגוף שלי שיתפרק אם רק יגעו בו
והנשמה שלי שאיננה. רוצה לצעוק לה "איך עשית לי את זה? השארת
אותי פה לבד, עם סבלות העולם". אני רוצה, אבל אני שותקת. וכמה
ששתיקה יכולה להכאיב.

מעין, בבקשה תאמיני לי. אני פה. אוהבת כ"כ המון ואין סיכוי
שאני אברח גם בעוד מיליון שנים. לא חושבת, יודעת. בבקשה...
מקסימה שלי, הכדור הגדול שלי אצלך, תתני לי את שלך?...