הפסיכולוגית שלי החליטה שאני מטורפת.
טוב באמת שהיא נזכרה, יכולתי הרי לומר לה את זה לפני שנים.
"חשבת אי פעם על התאבדות?"
מה נראה לך יא פוסטמה? שאני פה למה?
"כן, מדי פעם."
"וניסית פעם להתאבד?"
אני שונאת שהן משחקות אותה מטומטמות
"לא, אבל פרק היד שלי החליקה במקרה על הסכין היפנית הפתוחה עם
הנעילה ואז התעלפתי"
היא תוקעת בי מבט שאומר שאני מתחכמת. אז אני חכמה בלילה. מה
תעשי לי? כלבה מטומטמת.
"אפשר לעשן פה? תודה"
היא מהנהנת הנהון חזר סבלנות. מצפה יותר ממני שהשעה המסריחה
הזו תיגמר כבר.
"מתי התחלת לעשן?"
"לא זוכרת. מתי החלטת שאת רוצה להיות פסיכולוגית?"
"אני לא הנושא פה, את כן."
היא נראתה כמו הבנות האלה שלא ידעו מה הן יכולות לעשות בחיים
אבל ידעו לזיין את השכל, אז החליטו להיות פסיכולוגיות או
פילוסופיות או סופרות כי רק שם אפשר לזיין את השכל ואנשים עוד
יקראו לזה אומנות.
"מה עוד את מעשנת?"
גראס חשיש והירואין...
"את רומזת שאני מעשנת סמים?"
"אולי, תעני לי אם תרצי"
כמה פסיכולוגים דרושים כדי להחליף נורה? זה לא משנה, רק אם
הנורה תרצה.
"אז אני לא רוצה לענות לך, ולא, זו לא הודאה בפשע."
"איך שאת אומרת."
אל תשחקי אותה אני, את טיפשה.
"ומתי את התחלת לעשן?"
"אני לא מעשנת."
מאמינה ומאמינה...
"הוו..."
"השעה נגמרה."
וואי, באמת, איך לא שמתי לב?? איך שהזמן רץ כשנהנים, אני צריכה
לפגוש אותך יותר. את ממש עושה לי חשק. חשק לקפוץ מאיזה גג.