א. נפילה
חום דקיק החל מלחך את אצבעותיו, והוא הבין שהסיגריה הגיעה
לסיומה המר. הוא איפר בפעם האחרונה ולאחר מכן מעך את הבדל על
האדמה כדי לכבותו. הוא נשען והתמתח באיטיות על הספסל הציבורי,
ולאחר שצבר תנופה קלה והרים את עצמו מהספסל, קם והחל הולך
ברחוב. השמש כבר שקעה ורוחות קרות של חורף החלו מנשבות. הוא
משך את צווארון מעילו מעלה והסיט את הצעיף המרושל למיקום נוח
יותר, אך היה לו קר בידיו ולא היה דבר שיוכל לעשות בנידון. הוא
חיפש בעיניו אחר פח, ואפילו היה מוכן להקריב את השלווה שדימה
שהכניס את עצמו לתוכה בכדי למצוא אחד, אבל הרחוב הכזיב אותו.
המנורות המעטות שהיו בו הטילו אור חלקי על הרחוב, ובאור זה לא
מצא דבר מלבד זוהמה ואת צלו, והוא מלמל לעצמו שבמילא הם אותו
הדבר. האמירה האחרונה הצחיקה אותו, אבל הוא לא צחק. הוא ידע
שזה מצחיק, לפחות אותו, וניסה להגניב לעצמו חיוך מבלי שהעצב
ישים לב, אך זה עמד על משמרו היטב. ידיו כבר ממש קפאו והוא
קילל את עצמו על כך שאינו מוכן להשליך את בדל הסיגריה על
האדמה. הרחוב מטונף ממש, הוא הבחין, המדרכה הייתה מלאה
בבקבוקים וצואת כלבים וקופסאות סיגריות, ומתחת לכל אלו שכבת
פיח מגעילה ושחורה כיסתה את המרצפות. הוא תהה אם כמויות הלכלוך
נמצאות שם בגלל החסרון בפחים או בגלל החסרון בלב האנשים, ולא
מצא תשובה. הוא לא ניסה להעמיק בדבר, וידע שגם אם ינסה, לא
יצלח במילא.

ב. תקווה
כשהגיע קרוב לדירתו השליך את בדל הסיגריה לאדמה. הוא איבד את
התחושה בידיו, ואמר לעצמו שגם לאידאלים יש גבול. אפילו
לאידאלים, אמר בקול רם באירוניה, אבל לא צחק. על נסיון הברחת
החיוך הוא כבר ויתר מראש. לאחר שעשה זאת הבחין שהמרחק מדירתו
הוא עדיין רב, והוא התנחם מהעובדה הזו. בצידו השני של הרחוב
שני נערים עברו ואחד מהם בעט בבקבוק זכוכית שהיה זרוק על שפת
המדרכה, והם חיכו שמכונית תעבור במקום ותדרוס אותו. הוא ראה
זאת והתעצבן, אך לא היה בכוחו לעשות דבר נגדם. הוא נשען על
חומת האבן הנמוכה שהקיפה את אחת החצרות וחיכה גם הוא שתעבור
מכונית, אך אף אחת כזו לא באה. כמה דקות לאחר מכן הנערים
התייאשו והתרחקו מהמקום כשהם צוהלים וצווחים. כשראה זאת עבר את
הכביש והרים את הבקבוק. הוא המשיך ללכת כמה מטרים ואז עבר את
הכביש בשנית, הרים את בדל הסיגריה מהרצפה והתכוון להכניסו
לבקבוק, כשראה שאין זה בדל הסיגריה שלו. "מלבורו" התנוסס על
הפילטר, והוא אמר לעצמו שאם אין ידו משגת למלבורו לפחות שיעמיד
פנים, והכניס את הבדל לבקבוק. הוא הביט במדרכה וניסה להיזכר
היכן עמד כשזרק את הבדל שלו. הוא סקר בעיניו את האדמה ולא ראה
את הפילטר החום של הוינסטון, אבל ראה הרבה בדלים אחרים. הוא
התלבט למשך שניה קצרה, ואז התכופף והחל מרים אותם, בתחילה
בפיזור, לאחר מכן בשיטתיות, לא נתן לאף אחד לחמוק מקברו הרטוב
בבקבוק הבירה. עד שהגיע לבדל שדומה היה שהוא שלו, היה הבקבוק
מלא כמעט עד סופו.

ג. כהות
גשם החל יורד, בתחילה טיפות גישוש, אחר מתקפה סדירה, אחר הגיעו
הרעמים וגשם הזלעפות. הם תפסו אותו לא מוכן, על האדמה, רכון
מעל משהו שניסה לגונן עליו ולא היה אלא צלו. הוא ישב שם, באמצע
הרחוב, מכופף ונשען על ברכיו, תוהה האם מאמץ הקימה שווה את
השנים שיבואו לאחריו. הוא השתופף וניסה לגונן על עצמו מפני
הכאב שתקף אותו. הרחוב היה ריק והוא מצא זאת סימבולי, ואז פסק
מהליכתו. בידו האחת החזיק את בקבוק הבירה ואת ידו השניה השאיר
פתוחה לקראת הבדל הבא, ואז פסק מהליכתו ועמד ברחוב, והרגיש את
הקור והצמרמורות שוטפים אותו. הוא חש את כוחותיו המועטים
עוזבים אותו, מתנדפים ממנו דרך האריג שלבש. הוא ניסה לפשוט
ידיו לצדדים ולא הצליח, וכל מה שיכול היה לעשות היה לרדת
לישיבה על הברכיים ולקוות לתחיה. הוא התיישב והרגיש איך הכאב
מחלחל, איך ריאותיו מתמלאות שחור ואז פולטות את זה החוצה
וצובעות אותו בעצבות. נוסף על הקור והצמרמורות הוא חש עוד משהו
שוטף אותו: הריקנות. נדמה כאילו פשטו אותו מכל תוכן ורצון
והשאירו אותו לגסוס ברחוב. הוא חפן את פניו בכפות ידיו ורצה
לבכות, אך הבכי לא בא. חרישית הוא קילל את הבכי, הכיצד הוא לא
בא, הרי העצב כה גדול, הרי לרגעים כאלה נוצר הבכי, למפלט, כדי
שיוכל האדם להוציא את העצב מתוכו בצורת הדמעות, וניסה להביא את
הבכי בכוח, עצם את עיניו בחוזקה ופתח את פיו ללא קול, הרטיט את
שפתיו וניסה להרגיש את התוואי שמשאירה הדמעה הראשונה על הלחי,
אבל לא היה שום תוואי כזה, והלחי נשארה יבשה. לאחר מכן נשאר
בתנוחה זו על האדמה משום שאפילו כדי לקרוס לא נותר בו כוח.

ד. יציאה
הגשם הרים אותו מהאדמה. בתחילה שמע את הטיפות מתנפצות על בועת
האפאתיות שלו ולא היה לו אכפת, אבל בשלב מסוים הרטיבות החלה
לחדור מבעד למעיל, ולבסוף גם מבעד לשיריון, וכאב פיזי חזק אילץ
אותו לקום ולמצוא מחסה. הוא מצא זאת עלוב וחתך את פיסת המידע
הזאת, תיבל אותה כדי שהמזון יהיה ערב לחיך העצבות, אך דומה היה
כי לזו האחרונה לא היה אכפת. הוא נע בחוסר חשק אך במהירות אל
אחת מכניסות הבניינים, ושם נשען אל הקיר וניסה לא לחשוב על
הנזק שכבר נגרם לו. הוא ניסה להביא את היאוש, ניסה לציין בפי
עצמו את מגוון טעויותיו, אך היאוש לא בא. חסרון היאוש אילץ
אותו להכיר בעובדה שהעצב החל להרפות, בעדינות, מצווארו. הוא
העדיף לא לחשוב על כך, על השעבוד לעצב, על כך שנלחם בו עד
להפסד הצפוי, ואז, כשכבר השלים עם אדונו החדש, מצא את עצמו שוב
לבד, נבוך מול כל רגשות אחרים שצפו בו מופקרים. הוא הרים את
צווארון מעילו שנשאר יבש ברובו והחל צועד בגשם לביתו. הוא נרטב
וידע זאת היטב, אבל הוא היה נחוש בדעתו להגיע לדירה ויהי מה,
ולא נתן לקור ולחשש מבריאותו להוריד אותו ממסלולו. הגשם החל
פוחת בהדרגה והוא החיש צעדיו, וכשהשמש הגיחה מהמזרח הוא כמעט
רץ, ולא חלף זמן רב עד שהגיע לביתו. כשהגיע לשם עצר לפני דלת
הכניסה, התכופף והרים בדל סיגריה שהיה זרוק על הרצפה. היה לו
קשה להרים את יד ימינו הרועדת, את לבסוף צלח, והכניס את הבדל
לבקבוק. הוא היה מלא עד סופו.