הוא הרים את השפופרת במרירות. הוא הרים אותה, חשב, כמו שהרים
אותה עשרות פעמים בעבר, מתוך תקווה עלומה לסימפטיה, לתשובה
חיובית מעברו השני של הקו. לאחר ארבעה צלילי חיוג הניח את
השפופרת בכנה, לפני שהגיע תורו של המשיבון האלקטרוני לעשות את
תפקידו. הוא שמע את ההודעה הזו בעבר. היא הייתה משעממת וארוכה
לשווא. הוא הכיר את כל ההנחיות שהמשיבון ידע לדקלם, הכיר את
מספרי הטלפון הסלולארי שהושארו שם לשעת הצורך. הוא הכיר את
קולו של הגבר שהפנה את המתקשרים לכל אחד מהתאים הפרטיים של כל
אחד מהשותפים שבדירה. תאו של בנו היה האחרון בין הארבעה, והוא
נאלץ בכל פעם לחכות שיגמור עם תאיהם של הדיירים האחרים עד
שיכול היה להפנות עצמו לתא של בנו. לאחר הניסיון הראשון נתן
לעצמו לצלול אל כורסת העור שבסלון. הכורסא הייתה שונה בנוף
הדירה: היה זה בית קטן במרכז תל אביב, ששנותיו הרבות ניכרו בו
יפה והכריזו על עצמם מכל פינות החדר: הקיר המתקלף, המרצפות
המלוכלכות - לכלוך כזה שאי אפשר להוריד עם נוזל רצפות, לכלוך
של ותיקות - הכתמים הצהובים מעל צינור הגז במטבח. היה בו ריח
של בית ישן. בית חדש מקבל את ריחם של דייריו הראשונים, ובבית
זה עברו כמה וכמה דיירים, וכל אחד מהם השאיר בו את ריחו שלו,
וכעת לא היה בו אלא ריח חלש של זקנה, שאין בכוחה להתמודד עם
הריחות הישנים. הריהוט בדירה היה דליל ופשוט; חפצים מעץ, ארון
ספרים קטן ומאובק, טלוויזיה מדגם ישן במרכז החדר. ובתוך כל אלה
עמדה כורסת עור שחורה ומפוארת עם כיסא מתקפל לרגליים ומקום
נשלף לכוסות. לאחר שקנה אותה היה נכנס לביתו ומתמלא גאווה על
שעלה בידו לחסוך מספיק כסף ולרכוש את יצירת הפאר השחורה הזו,
אבל לאחר כמה שבועות ההתלהבות דעכה, ובזמן האחרון הוא מתמלא
עצב כשהוא רואה אותה, כי היא עומדת שם לא רק בתפארתה, אלא גם
בבדידותה. החפצים האחרים שבבית כאילו גם הם הפסיקו להתפעל
מחידושיה ושכלוליה, וכעת הם כמו בזים לה, השאירו לה בהתרסה את
כל אצילותה לעצמה, ויצרו ריהוט ביתי פשוט וישן בינם לבין עצמם,
במקום להכתירה למלכתם. הוא נכנס לדירה וראה אותה, ואמר לעצמו
שזו באמת כורסא יפה ושיבח את עצמו על שעלה בידו, אבל אז שאל את
עצמו, מה עם שאר החפצים בדירה, מתי אחליף אותם, מתי אחליף את
הדירה הזו, והוא רצה להתקדם עוד צעד, רצה לשאול את עצמו, מתי
אחליף את ה... אבל הוא אף פעם לא העיז, ובמקום זאת העדיף לשקוע
בכורסא, ממש כמו שעשה עכשיו.
הוא עצם את עיניו ונשען לאחור, נותן למנגנון הכורסא לשחרר
באופן אוטומאטי את משענתה האחורית נוכח הלחץ היתיר שהופעל
עליה. הוא ניסה להתפעל מפעולה זו אך לא הצליח, ובמקום זאת נשף
במהירות אויר כלפי מעלה כמוציא עשן, ולנוכח הפעולה האחרונה
שביצע נמלא רצון לסיגריה. רצון זה השתלב יפה במגמת הכעס שהלך
ובעבע בו בדקות האחרונות. הוא הזדקף מעט במושבו ופשפש בכיסיו
בחיפושיו אחר קופסת הסיגריות שלו, ואז ראה אותה מונחת על
השולחן הקטן שלמולו. זה היה שולחן עץ פשוט וגס, שעליו הונחה
מפת כותנה לבנה. הוא לא אהב את המראה הזה וקם בכעס גובר
מהכורסא, אבל רק בשביל לגלות שהחפיסה הייתה ריקה. האכזבה
האחרונה הייתה צורמת ומשפילה לנוכח המאמצים שעשה רק בשביל
להגיע אליה, לאכזבה, ודבר זה הספיק לו כדי להתעצבן כהוגן, והוא
נתן לכעס לפרוץ. הוא הטיח את החפיסה הריקה בחזרה לשולחן ורקע
ברגליו וסובב ראשו כאובד בדרך, ואז החליט שאם אין סיגריות אז
יהיה משהו אחר, והוא ניגש לארון הקטן שמאחורי שולחן האוכל,
והוציא משם בקבוק ויסקי. הוא כבר הבריג את הפקק כשנמלך בדעתו.
הוא סגר את הפקק בחזרה והכניס את הבקבוק למקומו ברישול, ואז
ניגש למטבח והוציא את הוודקה מהמזווה. הוא ניגש למטבח והוריד
מאחד המדפים כוס זכוכית רחבת שוליים, ומילא אותה בוודקה. לאחר
מכן ניגש והתיישב בכורסתו בזהירות, וכמעט שהצליח שלא לשפוך
מהמשקה. הפעם לא התעצבן, אלא רק הגיב בלגימה מהירה. הוא הביט
בכוס. היה בה מעט יותר ממחצית הנוזל שמילא, והוא חייך. הוא
סובב אותה על צירה, כאילו שציפה למצוא משהו שונה, ולאחר סיבוב
אחד הרים אותה באוויר והריק את שארית המשקה אל פיו. הטעם היה
חריף ומר, אך שתיין מנוסה כמוהו לא הופרע מכך. לאחר מכן מילא
את כוסו בשנית.
ראשו היה סחרחר עליו כשהחליט להתקשר בשנית. הוא ידע שהוא שתוי
מעט, אך פטר את עצמו מאחריות באמירה מעט בקול רם שהיו אלה רק
שלוש כוסות. ואולי ארבע, הוא לא ממש זכר, אבל זה גם לא ממש
שינה לו. ואולי היו חמש. הוא הביט בבקבוק שהיה מרוקן כמעט עד
תחתיתו. הוא היה מלא בחציו בתחילה, ניסה להיזכר. שיהיה חמש.
הוא שתיין מנוסה והוא מסוגל להתמודד עם חמש כוסות. שש, הוא אמר
לעצמו, אבל אז עלתה המחשבה על הטלפון והוא קם במהירות, כמנסה
לרדוף אחר המחשבה, אך כשקם היה נדמה כאילו זז מהר מדי והמציאות
ואיתה ראייתו פיגרה אחריו בהרבה, ומשום כך הוא מעד ונפל על
צידה של הכורסא, ומשם לרצפה. הוא שכב שם כמה רגעים ונתן
לראייתו להתמקד, ואז הרים את ראשו באיטיות. פעולה זו הלכה יפה
והוא ניסה להתקדם עוד שלב והזדקף לישיבה, וגם זה הצליח. מעודד
הוא נאחז במסעד הכורסא והרים את עצמו למצב של עמידה. הוא החל
ללכת באיטיות לעבר המטבח, עוצר כל כמה צעדים על מנת להתייצב.
כשהגיע קרוב התלהב והתיימר לסיים את מסעו מהר מכפי שיכול היה,
והוא החיש צעדיו אל עבר הדלפק הקטן שראה, ולא זכר שהיה שם
קודם, אבל לאחר כמה צעדים הוא כשל שנית, רק שהפעם היה מנוסה
מספיק בשביל לתפוס בדלפק, וכך נפל רק למצב של ישיבה. הוא בירך
את מי שהציב את הדלפק איפה שהציבו. הוא ישב כך כמה דקות וניסה
לא להרגיש בחילה, ואז ראה במטושטש חוט מסולסל מתנודד בעדינות
ליד ראשו. הוא הביט בו בפליאה גדולה, כמנסה לפענח את תנודותיו
הפעוטות, הלוך ושוב, תנודות המונעות על ידי זרם אויר כה חלוש
שהוא עצמו לא הרגישו. אז אמר לעצמו שהוא אינו מרגיש את זרם
האוויר משום שהוא שיכור, ופרץ בצחוק גדול. הוא סיים לצחוק ואז
עשה זאת שוב, ולאחר מכן חרחר חליפות משך כמה רגעים. החוט
המסולסל נותר במקומו והוא אחז בו בכעס לאחר שראה כי הוא ממשיך
בתנודותיו. כשאחז בו ראה שזהו חוט טלפון, ואז נזכר במטרתו
הראשונית ומשך אליו באלימות טיפשית את מכשיר הטלפון עד שזה צנח
אליו והכה בכתפו. הוא היה צריך לחייג מספר פעמים כי לא כל פעם
מצאה ידו את הכפתורים שחיפש, ובין כה היה לו קשה לזכור את
המספר. אך לאחר מספר ניסיונות הוא שמע צליל חיוג וידע שזהו
המספר הנכון. הוא חייך והיה כל כך מרוצה מעצמו שלא שם לב שקול
של גבר ענה מצידו השני של הקו. "הלו? הלו?" ניסה הקול כמה
פעמים, ואז ניתק. הוא שמע את צליל הניתוק והבין, ומיד התעצב
וחייג שוב, אך שום תשובה לא באה הפעם. |