חשבתי שזה יהיה אחרת חשבתי שזה יהיה שונה מתמיד, חשבתי שאני
מאוהבת.
הרגשתי רע עם עצמי, רציתי רק לשקוע, לשקוע כמה שיותר עמוק, לא
משנה לאן, הרגשתי  זולה, חשבתי שאני בסדר והבנתי שאני לא,
ישבתי שם כולי חיוכים כשלפתע, מטר של אבנים כבדות נחת לי על
התת-מודע וחנק אותי לרגע קט, משם הכל כבר היה נורא ברור, נורא
אמיתי, חשבתי, אם ככה הולכים חיי להמשך מעתה ועד עולם, הרגשתי
שאני רוצה לבכות רק לשבת ולבכות, ישבתי לבד, בחדר, לבדי
וצעקתי: תעזרו לי, אני לא רוצה להיות כזאת, אני לא רוצה להישאר
לבד!
היה הד בחדר, ההד הלך ונחלש כאילו ניסה להשכיח ממני את
תקוותי.
אפסו כוחותיי, נימאס לי, אני רוצה להשתנות,להיות ילדה טובה.
לפרוח לשמוח, להתעניין, לשכוח, להיות קצת שונה, קצת אחרת.
אני לא יכולה יותר....
אני לא יכולה לשחק ככה בו, בי בכולם, זה חייב להפסק חשבתי
לעצמי, אני לא מאמינה שזה שוב קורה לי, אחרי שכבר הכל הסתיים
הייתי צריכה להשלות אותו פעם נוספת, אני לא יכולה לאכזב את
כולם, גם לא את עצמי ובטח שלא אותו, הוא לא התקשר יותר וגם לא
שאל למה, הוא הבין, כולם הבינו.
ואני, אני רק רציתי להגיד לו: אני מצטערת
חשבתי שאני אוהבת אותו, חשבתי וטעיתי.