קוראים נכבדים, אנו חווים בעיות בשידור הטקסטים ולכן ייתכן כי
יהיו הפרעות בקריאה. אנו מתנצלים מראש ומודיעים שנטפל בהפרעות
אלו במהירות האפשר. תודה.

שני חברים הלכו בדרך, אחד קיבל מכה בברך, מגדר עץ בהירה. השני
בהה בגדר בעוד הפצוע לפת את ברכו המקופלת כבר וצעק אליו שיעזור
לו. לראשון, זה שקיבל מכה קוראים בני ולשני קוראים דוד, אבל
כולם קוראים לו שוסטר, שוסטר האדיש. בני ישר את רגלו באיטיות
תוך כדי מבט כועס בשוסטר והסברה מפורטת על דרכי העזרה המומלצות
במקרה של תקיעת ברך בתוך גדר בצבע לבן. כמו כן הסביר לו שקיים
סיכוי של זיהום וגם נורא מסוכן ששביב עץ יכנס לו לתוך העור
וישב לו שם שבוע. בעודו מדבר החל בני לבחון מקרוב את ברכו
והסביר שחוץ מזה אם כבר נתקעים בגדר אז לפחות שתהיה בצבע
נורמלי. שוסטר הנהן רכות והשניים המשיכו בדרכם.

עוד הם הולכים והנה מופיעה לפניהם אמא של מירה. החברים נותנים
ברכת שלום ומחליפים עם האם דברי נימוסין ומאפה, שכן הבטחו
לקנות מעט עוגיות למירה המסכנה בבית החולים. סיימו השלושה לדבר
והלכו כשהם מדבר אייייייייייייייייייייייייייייייייי



באמצע היום כששוסטר ובני בדרכם חזרה מבריכת השחייה עוברת
מעליהם ציפור דרור בשם יוסי. רגע קצר לאחר שהבחין שוסטר ביצור
המעופף הוציא אבן קטנה מכיסו, כיוון, זרק, שמע קול חבטה והמשיך
ללכת, לתדהמתו של בני, שהחל בטיעוניו כי צריך להפסיק עם המנהג
המגונה הזה כי רק בגלל שציפור חרבנה עליו פעם כשהוא היה קטן זה
לא אומר שכולן ככה. חוץ מזה בטח יש לציפור הזאת קרובי משפחה
(יובל, אביתר ואורנה) שיעצבו עד מאוד כשיגלו שיקירם מת בנסיבות
כה מפגרות ובכלל זה שהיא יותר קטנה ממנו לא אומר שמותר לו
לזרוק עליה אבנים. כמו כן העלה בני את הנקודה שצריך להפנות את
הכישרון הזה לדברים קצת יותר מעשיים והוסיף שחבל מאוד שהעננים
בצבע אפור כי כתום מתאים להם הרבה יותר, מה שגרם לשוסטר לשאול
אותו לפשר האהבה הדבילית שלו לצבע הכת איייייייייי



אנו מצטערים על ההפרעה, נחזור עתה לשידורינו הרגילים.

השניים הגיעו למפתן בית גדול, בני צלצל בפעמון ושוסטר הסתכל על
הגדר עד שנגרר פנימה. את פניהם קיבל שאול המשרת שמסר להם ששריף
במצב קצת מופרע היום כי הוא לקח יותר מדי מהחומר. הם נכנסו בכל
זאת.

שריף היה אדם רזה בגובה בינוני בעל שיער שחור מתחלף לאפור,
עיסוקו היה מכירת תחושות, שהגיעו בדרך כלל בצורת אבקה לבנה
בשקית ניילון. שני החברים התיישבו מולו כשזה בדיוק שבר חוד של
עיפרון בתוך מחדד, לקח את המחדד, שם אותו בשקית ניילון קטנה
ואת זו שם בקופסת עץ אדומה. מיד הסביר האיש שאחרי שהמחדד ישב
קצת בחושך בלי אוויר הוא ילמד את הלקח שלו. בני שאל למה הקופסה
בצבע אדום והאם יש לו מעט רחמים למכירה. שריף בהה לרגע בתמונה
שמאחורי שוסטר, הוציא רובה קשת מתחת לשולחנו וירה תוך צעקותיו
של בני להתכופף לעבר חברו שהביט באדישות לעבר השיגעון. כאשר
השניים החלו להתרומם מהרצפה ראו את שריף מנסה לטעון את הרובה
ללא הצלחה, מה שהביא אותו להוציא מסור מארון צדי בחדר למטרות
ניסור, כדי ששום דבר לא יעצבן אותו יותר. חברינו נמלטו מן החדר
כשהם שומעים את המטורף מנסה להכניס את המשור לגורס המסמכים תוך
קללות נמרצות והבטחות לנקמ איייייייייייייייי



בני פנה לכל הסינים שראה במשפט ה 'דו יו ספיק אינגליש?'
המפורסם שלו בעוד שוסטר עמד ובהה בחומה. בדרך כלל כשהיה בוהה
בגדרות יכול היה בני להוציא אותו מהמצב בקלות יחסית, מקסימום
כאפה או שניים אבל מהטראנס אליו נכנס שוסטר כשראה את החומה
הסינית... לדברים כאלה בני לא היה מוסמך. לא שהוא לא השתדל,
הוא ניסה להוכיח אותו שיש עוד אטרקציות באזור כמו לדוגמא
קוריאה ושהם יאחרו להצגה שקבעו ללכת באותו ערב, הצגה עליה החל
בני להסביר בפירוט מלא כולל שמות שחקנים וההיסטוריה השושלתית
שלהם. מדי פעם המשיך להציק לאנשים בקשר לידיעתם את השפה
האנגלית ולמרות שאכן היו שם אנשים שידעו אנגלית הם זיהו
ישראלים במבט ראשון ולא העזו להתקרב. המצב היה נואש כש
איייייייייייי



קוראים נכבדים, תפסנו באולפננו את הגורם להפרעות ואנו מבטיחים
שלא יקרו בשנית, תודה.

שוסטר נפרד מבני והחל ללכת בכיוון בית החולים בו אושפזה מירה,
הבחורה אותה אהב. תחושת האהבה הייתה זרה לחביבנו שכן רוב הזמן
אדישותו הביאה לאדישות מצד הסובבים אותו, חוץ מבני שמצא בו
מישהו שאפשר לזיין לו את השכל הרבה בלי לשמוע תלונות. את מירה
פגש לפני כמה ימים, בגן חיות. הוא בדיוק הסתכל על כלוב מסויים
בעניין רב כשלפתע שמע זעקת אישה. במבט מהיר הבחין שוסטר בבחורה
השוכבת על הרצפה ומעליה נמר אימתני שכבר הספיק לשרוט את בטנה
באופן חמור. תוך פחות משניה שלף שוסטר אבן מחודדת מכיסו, השליך
ופגע בעינו של הנמר שהחל להימלט תוך יללות כאב. שוסטר הוציא
אבן שניה, השליך ופגע לנמר בישבנו, מעשה שגרם לחתלתול לזנק
באוויר בזעקות מייאו עצבניות ולברוח, כנראה לידיהם של שומרי גן
החיות שכבר תפסו עמדה. שוסטר התקרב לבחורה שראתה את מעשיו אך
לא יכלה לקום מהשביל המרוצף בגן ולכן רמזה לו להתקרב. בין כל
ההמון שנאסף לראות את מצבה, בקשה הבחורה משוסטר לקרב פניו
אליה, לחשה ששמה הוא מירה והיא מודה לו מאוד, נשקה לו על לחיו
ונחטפה ע"י צוות החובשים ששהה במקום קרוב. מאז שלטה מירה
במחשבותיו, אלא אם כן ראה חומה קטנה או איזו גדר חיה נעימה.

הליכה קצרה הביאה את מכרנו לבית החולים. מסדרון, מעלית, להגיד
שלום לאבא של מירה ולהיכנס. מירה חייכה אליו את חיוכה, חיוך
שסער את מוחו ודבק בנפשו יומם וליל, ולפעמים גם אחר הצהרים.
מול מירה השכובה על מיטה גדולה פעל מכשיר טלויזיה ישן שהקרין
באותו רגע אדם המקריא סיפור על גבר ואישה שנתקעו על ירך. שוסטר
התעלם ושם לבו אל מירה, וכששאל לשלומה סיפרה לו את הרגשתה הרעה
ופרטה מעט בנוגע לניתוחים אותה עברה. היא אמרה שהרופאים מצאו
אצלה איזו מחלה מוזרה שכנראה הייתה לנמר אבל הם סמוכים ובטוחים
שהיא תצא מזה. אחרי שהלך סיים האדם בטלוויזיה את סיפורו ופתח
בסיפור חדש על אחד שידע להשליך אבנים בדייקנות בל תאמן. מירה
שינתה ערוץ.

יום הלווייתה של מירה הגיעה. הקרובים והחברים נאספו סביב קברה
לעתיד, אנשים שקרבתם לשני הידידים במקרה הטוב הייתה שראו אותם
פעם במסדרונות בית ספרם. בבית הקברות - שכון על צלע הר, מגודר
בגדר חומה ותוכנו שבילים ומצבות - הטקס החל וכולם בכו, כולם
חוץ משוסטר. הוא העמיק לנבכי נשמתו, חיפש את הדמעות אך לא מצא
דבר, וכשיצא ממחשבתו הבחין בגדר בית הקברות, שכן קברה של מירה
היה בפינתו. מירה נטמנה באדמה, אנשים אמרו את אשר על נפשם, בכו
וטענו שתחסר להם וכי געגועים יציפו את ליבם, בעוד שוסטר עמד
ובהה בגדר החומה, חושב לעצמו מחשבות, בודק אפשרויות, אוזר
אומץ.

הטקס הסתיים, בתנועת האנשים בדרכם למכוניות. בני תפס ביד חברו
וביקש שיבוא עמו, בקשה תגובתה שלילית. שוסטר נשאר לבד, במקום
בו שכן גופה של היחידה אותה אהב, ועכשיו היא איננה. מדוע אין
הוא יכול לבכות? האם לא הגיע הזמן שילמד את רזי הרחמים? הוא
הביט בחלקה נטולת המצבה, התאמץ בעיניו, סגרן, פקחן בשנית
ומאומה, אף לא טיפה של רטיבות. הוא החל להרהר בשנית, עוד לא
היה אדם בעולם שקיבל ממנו רחמים, לא ציפור ולא אחיו. עכשיו
הגיע הזמן שיצא מכלאו, הגיע הזמן שיתחיל לרחם, על עצמו.

שוסטר עבר את הגדר והחל מחפש בקרקע, בוחן את הגודל, המשקל
והמרקם של הסלע. לבסוף בחר אחד בינוני והביט בו דקות אחדות
במחשבה. עליו לפרוץ את חומות כלאו, עליו לנצל את כישוריו
למטרות טובות יותר, נעלות יותר. הוא הרים את הסלע, כיוון, פגע
וריסק את פינת הגדר - זו שליד הקבר הטרי. הוא התיישב באיטיות
כפוייה והעביר כף יד על לחיו...
טיפה.