הכתיבה עלולה להפוך מסובכת, כשאני ניצב, משקיף ממצוק העתים.
המוסיקה שמנגנת ברקע שמימית. אתה יונק אהבה סמיכה מהבקבוק
הצבעוני ואתה מקבל במתנה את מערכת הסאונד הגדולה ביותר בעולם,
יבוא אישי לתוך המוח שלך, והכל תוך 14 ימי עסקים.  העסקים
שלנו, העיסוקים שלנו, ההוויה שלנו מלאה בועות סבון שרק רוצות
לגעת, להשיק לממש ואנחנו רק צריכים לחפש ולעזור להשלים את
הנובלה הגדולה שאנחנו כותבים אל עבר הסינופסיס הזמני הבלתי
נמנע, בשפה זרה, כמובן, אני צריך לגשת לזה במלוא המרץ.   יש לי
תפוקה למלא, תאריכי יעד, ואדם רציני שכמותי יילך ויבצע את כל
העבודות המורכבות האלו, מעקב אחרי קו מחשבה בלתי אפשרי וגילוי
עצמי לקול החברה הדוהרת בכביש דמיוני שצמוד לרחוב שבו בדירת
רווקים גר אתה, ומולך, דלת אחת של עץ מעבר למסדרון,היא רק מחכה
שיהיה לך אומץ לבוא ולקשור את שניכם בזר סמיך של אהבה.

בלתי מודע לקלות הרוח הסוחפת בה העבר נעלם לתוך מנהרת דימויים
מוצפנים כימית, מוצאים מקום בתשבץ הבלתי יאמן של המוח, ימליטו
מקרבם אינספור חזיונות, חלומות, זכרונות, תמונות נפרדות
מהאתמול של לפני עשר דקות, של המציאות הרפיטטיבית שמטפטפת מכל
עבר שלך.  זה באמת לא מצחיק, הזמן בו אנו מוצאים תנוחה נוחה
יותר, נשענים מכובד משקל השנים קרוב יותר ויותר לאדמה, ועד
שאנו מגיעים אליה, בגיחוך אחרון נוכח המירוץ התמוהה שלנו אל
מלוא האחריות, ובמלוא המרץ, כי אלו תכתיביה של החברה, החיברות,
הכורח בהכרה, התבליטים עמידי הדורות שרגליהם בעבר ועתידם
בהווה, אנחנו מנסים לחשב גראפים על צג סלולרי תוך מרוץ אחרי
החדר המושלם, בחירת המותג המושלם לרפואת שיניים, מסננים את
המים שזיהמנו, נושמים פרחים שגידלנו כך שיעלימו את הטינופת,
הסחי והרקבון שפיזרנו מסביבנו, בתוך תהליך ההשמה ההיסטורית של
כתובות פלסטיק בקרחון הולך ונעלם.      ההחלטה על בוא הקץ נפלה
עלי כרעם ביום בהיר, ידעתי שאין עוד מקום למשחקים, עלי לעמוד
בעוז מול עצמי ומול כל מי שיקרא את המכתב הזה, מניפסט, הרצאה
משכנעת מול קהל דמיוני, תוך מחשבה בלתי פוסקת על אנשים אמיתיים
ואנשים וירטואליים שמתחרים ומתעקשים להכריע בקרב בין חוש
הביקורת הפותח שלי, לבין האהבה, השלמות, וכל יתר המושגים
השמימיים האלו של עקרות הבית מוטרפות תחליבי הרחצה, שעדיין
יהיה עלי להסביר, אולי כשאהיה מרוכז יותר, מה מקור הסלידה
הקמאית שלי מהם.

אז הנה: אתם קוראים עכשיו, ואתם זו צורת התייחסות מקובלת
בדיאלוג, לעזאזל, שירת מקהלה שמתקיימת לה בירכתי מוחי בין
זכרונות של מציאות ושל חלום, שמקציפים מזמן לזמן את תודעתי
המעורערת, אתם מעיינים עכשיו- בפרק הראשון בספר- ספר אמיתי, לא
בלילות של שירים וסיפורים קצרים על אוכל ועל חברה שלי ושלה,
עפר שאני כותב, וכמובן, בהיעדר נושאים מעניינים יותר בסביבה
המיידית (תחילת הסתיו , 2003 , רמת גן, ישראל) לאמץ לו אובייקט
מעניין להתמקד בו - אני עצמי.  ולא שאני עני בדמיון או
בדימויים, או בכל חוש אחר שמוביל סופר להצטיין בכתיבת ז'אנר זה
או אחר, ואני כמובן מתכוון ליצירות סיפורת ברמה גבוהה, על פי
אמות המידה המקודשות לנושא, השמרניות ביותר. זה יסביר כנראה את
חוסר היציבות המבנית המיידית בספר, אלא אם אשנה אותו באופן
דראסטי טרם יסתיים.  ולמה אני מתכוון ספר? אחד גדול כזה,
מכובד, שהתפרסם בהוצאה מוכרת כל כך עד שכל בחורה שתיגש אליה
ותשאל אותה אם קראה את הספר של ההוא - פולט את שמך בתום לב-
ואם לא, שולף באלגנטיות את הספר מכיסך, והאפקט יתקבל מעצמו.
מדי פעם המחשבה נקטעת בשל הפרעות חיצוניות ופנימיות. לעתים
ילבש המסמך מסיכה סיפורית, לפעמים הזויה, לפעמים ברבור מלים
פואטי כמעט, כמו הפרק הראשון, זה שאותו כאמור מודע להיות, אשר
שהיותי כבר מרגע זה ממש, אני מקבל הרבה השראה חיצונית, שנובעת
מתמונת המציאות המדוייקת, זו שעקב מניעים דמוקרטיים, חוקיים,
או כל תורה אנתרופולוגית מלאת מזגנים מזמרים, תיישים מצחיקים
וכל זה, התחלתי להגות בפילוג ובשינוי במהות השיח העצמי, אבל
חושבני שמאידך גיסא אצמד לאפשרויות הגלומות לפני וכמו מהלך
פתיחה במשחק שחמט מול יריב מושלם, מוצא את נקודת המגוז בתכנית
הגדולה, ומבחין באימה בהדלדלות הרוח והחומר, בהפיכת הצליל,
הרגש והחוש לדיוקן מוצלח בפוקוס הנכון, לא עקום וניתן להבנה.
יש גם אילוצים טכניים, כמובן. ספר שהוא יומן מסע, נגזר עליו
להכתב בזמן אמת כיומן ועל אם הדרך לאורך הכתיבה כולה, רישום
מלא לתלאותיו של מסע.  החברים ישנים במידה זו או אחרת, מפצחים
גרעינים קטנים אל מול מרקע מרצד, מזינים לא את רוחם ולא את
קיבתם, אחרים מזמן שכחו היכן השאירו את עצמם לאחר שכל הבלאגן
התחיל.  אני אלך לכתוב עוד פסיק, כתם ביומנו של אותו בלאגן
ואחזור למלאכת הכתיבה מחוזק ומחוסן, מתודלק ומזומן, ירא כל
הזמן את הרגע בו תישלל ממני החירות הטוטאלית, כולו יסגר במאות
דלתות חורקות בראשי פנימה, ואני אאלץ לחכות זמן ארוך בהרבה
מאותן הפסקות מוסיקליות של האחר, שתוהה בכלל מי זה בן, ומה הוא
עשה איתו, מנסה לפענח היסטוריה מקומית, ונובר באגדות ישנות
וחדשות, בין רצון לביצוע, בין שתיה לשתן, בין אפשר או בלתי
אפשרי לראות את האור כדבר מה משעשע.

השארתי חלק קטן ממני שם, שישלוט על הפסקול הצבעוני שמרקד עם
הכתיבה העכשווית שלי, אני נוטה להפגין את המודעות העצמית וחוש
הביקורת באותם הבזקי מציאות רגעיים כל כך, בו הצורך לפרוש
כנפיים עובר להוויה חדשה לתוך קיום שבו להרגע, לייצר, לנסות
לאהוב את מה שנברא, להטעין ברגשות חמים מדם ומשכרים מיין,
משאלות גדולות ללא מתאר מתאים למענה, כמו שדה בעבר העצמי, אחד
שמחובר רק לדימויים ארוכים ומופשטים, לעתים עד כדי פירושיש
שונים למה שנכתב על ידי האדם שאתה מכיר מכל פינה, התאום הרוחני
האמיתי היחיד, פשרות שגררת איתך על אותו האופנוע בכל העליות
והמורדות שחוויתם, מרקד בין צלילי מוסיקה מוזרה, משהו של איזה
כושי מת, מקרה קלאסי של שכחה וזכרון, של מציאות ודמיון, של
חושים שאינם באמת, של מוסיקה מבולבלת של פסקול סרט פסיכדלי של
אשמה, הבנה, נמנום שקט ומחריש, מין פאזה, ספק מתוכננת ספק מין
ספונטניות שמושפעת מכל מה שזורם מסביב, בין הציור לדם, והבקשה
להיות אדם, יש המון נסיונות לחבר זכרון לרגע, במציאות הסמויה
מעיני רבים כל כך שדבוקים לאלפי מכשירים חשמליים מרושתים,
ומהבהבים למוחם דימויים שונים בדמיון מתוכנן כל כך, שכל השקה
בין אינסוף מסלולים ניתנת להוכחה מתמטית, וכך האמת אמנם גם
בעולמם של המבוגרים, אלו שמכירים מנגינות אחרות שביסודן זהות,
או בכל מונח אחר, עדינות, מזכירות, באות והולכות כמו תקתוק
הרמזור המתחשב ברחוב בריטי, פעימת הבוכנות בליבה של מכונית
ענק, עבד נרצע, בידיים מטונפות מגריז של אותו יצור אורגני
פחמני שמתעלם מהנזק שגרם בגסות למארג ההווה, רק משום שלא היה
מוכר בעצמו, חומר בין פיצוץ לתאונה, בין זמזום של פנטזיה לבין
האישה ששוכבת לצדי, הבדיה המתוקה של זכרון מרושע מיסודו,
התייחסות יחידה בעבודה בקנה מידה גדול כל כך, של חוויה צבאית
חולפת, באה והולכת מבין מרקם המציאות כתולעת מסוממת שמדמינת
חיות נרגנות משגיאות כתיב בספר הנכתב כל הזמן, בעתידו תפישה
מוטעית אשר יאה לה לאפיין יצורים קטנים, פרוותיים וכעסנים
שאוהדים את הקבוצה היריבה ואוהבים כל כך לקרוא מה שאתה חושש
לכתוב ומאידך מבקש להבליג על טעויות, עוד בקשה לתוספת זמן מצד
מאמני כל הקבוצות, המנהלים בעולם של אנושות ממוחשבת, מין מחיקה
של סטריאוטיפ -אישי ואחר שבונה בכל שטות אידיאלית שרצתה להאמין
בעתיד נוסף עצמי של גורם פשוט, מעגל באריג המציאות, הכנות להעז
על כל טעותשעשית בעבר, ולו כדי להסיר מעל ראשך פחדים מסויימים
שנשמעים לך מאיימים, מוכרים, אבל בשפה זרה.

זה מתארך כל כך שמפסיקים לשים לב, והצפוי עולה על כל המצופה,
קצת חששות ומעט אמונה, בקשות יחידות שנתקלות בהתנגדות בלתי
רצונית, חיווי דעות ושפות שאינן בחזקת המציאות ומשמשות לתיאור
חוויה משותפת תוך דיון אקדמי קר ומנוכר, והכל שונה כל כך ממה
שרצית בהתחלה, והקפיצה ארוכה כל כך ולא מיועדת לך בהכרח, שומע
כל סרט בדף התווים בחדות מחרידה, פוקוס על מימדי שמביא כבוד
ליוצרו, גם אם ניתק זמן מה מן המציאות.  עלי לעזוב את השביל
ולבחור להסחף עמו לכמה זמן.  אחזור לדווח כשהמצב יהיה שונה אך
ראוי, ואז לא אעמוד בדרכם של אחרים - ללא טינה ובמלוא האהבה,
ממני לקוראים היקרים מפז של הדילמה הפותחת.