אני מביטה בשקיעה זהובה הנשקפת אלי היישר ממי הים,
והיא משיבה אלי מבט חודר, עמוק, מלהיט חושים.

לצליל הפסנתר הקלאסי המתנגן לו ברקע, עוצמת עיני, אוטמת אותן
חזק בחוריהן,
מנסה לנצור את המנגינה במוחי, לשלוט עליה ממרחק, כשם שיש
ביכולתי לנעול את עיני עצומות באפילה שהולכת ומתבהרת לשמע
התווים המתנגנים לאיטם.

פוקחת אותן, מביטה בחמה היורדת, דואבת אל המעמקים, נושקת היא
לים-עוד מעט ותיעלם כליל, שהרי מובסת האש בידי המים.

"אל תעזביני כוכב מלהט! כי אז יכבה גם הכוכב המאיר בקרבי."
צעקתי לה, ללא הועיל, שהרי רחוקה היא אלפי שנות אור מכאן.
וכיצד תוכל להטות אוזנה לשמע קריאתי החלושה?

או אז החלטתי, סדרי עולם לא יהפכו עצמם למעני, מן הראוי שאהפוך
עצמי בשבילם.

הנחתי ידי על החול הקריר, חשה את צינתו הקלילה, הנפתי רגליי
מעלה, וכך, עומדת על ראשי נשארתי לחזות בשקיעה, שכעת דמתה
לזריחה מרעננת - זכיתי לעוד נצנוץ קליל ושובב מצד הכוכב הזורח
בחדרי לבבי.

והפסנתר- ממשיך לנגן, לנגן ולנגן מאי שם.