סיפור ישן נושן, פרי בוסר שנמצא פה על דיסקט ומעלה אבק כבר
כמעט שנה, אבל אני אהבתי.
מישהו חייב, אבל חייב, למות השבוע כדי שאני אמשיך לחיות. עדיף
שזה יהיה גבר בטווח הגילאים 18-30, ממוצא מעורב, חצי
אשכנזי-חצי ספרדי, ואולי כדאי שזה יהיה איזה ספורטאי, אבל זה
ממש לא משנה. מישהו חייב למות, אבל לא לגמרי, המוח חייב להמשיך
לעבוד, לשדר גלים אלקטרומגנטיים למכונה שמודדת מעל המיטה, בחדר
המיון. רוב המקרים האלו קורים כתוצאה מתאונת דרכים, ובכל פעם
שאני שומע את הקמפיין נגד תאונות דרכים ברדיו, אני מרגיש
שמישהו ששונא אותי ועובד ברדיו החליט למנוע ממני את הלב שאני
מספר אחת ברשימת הממתינים לקבל.
זה לא פשוט לקבל לב חדש, אבל זה הרבה פחות מפחיד ממוות עם
תאריך. רוב הזמן, בחודשים האחרונים, אני עוקב אחרי תהליך
ההפרדה בין הלב שלי לבין גוף.
כבר כשהייתי נער הרגשתי לפעמים כאבים קלים בחזה, אבל אחרי דקה
או שתיים הכאב היה עובר, ואולי חשבתי על זה טיפה לפני שהלכתי
לישון. לפעמים התחלתי לרוץ סתם ככה, רק כדי להיות בטוח, אבל לא
יותר. לפני שלושה חודשים, בגיל 32, ככה, באמצע החיים, איבחנו
אצלי מום בלב, איזה שסתום דפוק, והכאבים שהיו לי בחזה הפסיקו
להטריד אותי אחרי שהרופא אמר שאם תוך שלושה חודשים לא ימצא
תורם, אני אאלץ להפרד מהלב שלי ומכל האנשים מסביבי. מאז כואבת
לי הבטן ומדי פעם גם כואב לי קצת הראש. את הכאב בחזה למדתי
לאהוב.
כבר שלושה חודשים שאני מחכה שמישהו ימות, ואנשים מתים, אבל
בפעם היחידה בחיים שאני צריך, חסר לי מזל ואף אחד לא מתאים. על
השתלה בחו"ל אין מה לדבר. הדוקטור אומר שהלב שלי לא יעמוד
במעמסה. הוא מתפקד רק ב-20 אחוז, ואת כל הפתרונות הטכנולוגיים
החלטנו להשאיר כאופציה אחרונה, כי שנינו לא מאמינים בהם,
ואמונה זה דבר חשוב כשמדובר בלב על בטריות.
עכשיו עברו 80 יום מאז האבחנה. נשארו לי עוד 10 ימים לחיות
ואני לא בדיסנילנד. אני בקושי יכול לקום מהמיטה ולפקוח את
העיניים. כשאפשר, אני חולם על דיסנילנד ועל כל הדברים שלא
הספקתי לחלום עליהם. בשאר הזמן, אני מקשיב לפעימות הלב שלי
ומנסה לדבר אליו שיסחוב עוד קצת, שנרוויח עוד כמה ימים כאן,
במיטה, שוכבים.
הדבר הראשון שעשיתי כשהדוקטור הודיע לי שיש לי עוד 90 יום
לחיות, זה להתעלף, רק כדי להקשיב לפעימות הלב שלי בשנייה הזו
שאתה חצי בהכרה, והדבר היחיד שאתה מרגיש זה את הורידים במוח
פועמים. כשקמתי ואשתי בכתה מעלי, נרגעתי טיפה, ואפילו שכמעט לא
היה לי כוח להרים את הידיים, חיבקתי אותה חזק, שתקשיב ללב
שלי.
הסבירו לי שיש רק שתי דרכים למות בעולם וששתיהן מקובלות באותה
מידה. הראשונה היא שהלב מפסיק לפעום, והשנייה - שהמוח מפסיק
לשדר גלים מאזור מסויים. כך או כך, אתה מת, ואני מחכה שמישהו
ימות בדרך השנייה. הבעיה שלי היא שרוב האנשים לא מאבדים תקווה
שהמוח מפסיק לתפקד. הם מחכים ללב שיצטרף אליו ויפסיק לפעום,
והדוקטור החביב מנסה כבר שלושה חודשים לשכנע אותם שאפילו כשהלב
פועם, האדם מת. הוא כבר חטף מכות פעמיים בגללי.
לאט לאט אני מאבד חיבור למציאות. כבר חשבתי להגיד לאשתי מילות
פרידה, אבל אני יודע טוב מאוד שזה סימן שוויתרתי, אז אני מחכה
עם זה. ליתר בטחון, רשמתי לעצמי ראשי פרקים, שאני לא אשכח שום
דבר. זה בכל זאת הגרנד-פינאלה שלי.
אני שוכב בבית החולים. עברו כבר 83 ימים. הדוקטור קצת הגזים,
ואני אמות קצת לפני היום ה-90, בלי שהספקתי להיות כוכב רוק או
סופר מצליח. בסך הכל גרמתי כאב לב לכמה אנשים. אפילו הדוקטור
בוכה לפעמים, בלי שאני אראה. טוב, אולי זה כי אשתו עזבה אותו
וזה בכלל לא קשור אליי והלב שלי בסדר. אני מרגיש כבד וקל,
הרגשה משונה, והלב שלי מאט ומאט. אני כבר בקושי שומע את הצפצוף
במוניטור, אבל אני ממש משתדל למות עם חיוך, שאשתי תוכל לספר
לפחות שמתתי מאושר...
...דוקטור, יש לנו לב... |
