מה טוב שמברכים בן אדם,
שהוא חי מאחרים יותר,
כשרוב הזמן שעליו לחיות
עליו לרופא למהר ?

החל מיום זה ואולי הקודם,
כאילו אפשר לספור
כמה פעמים בפרוזדור ישבתי
ושאלתי "מיהו בתור?"

זו מלה אחת עם היושבים החלפתי
אצל רופא אף  אוזן וגרון
ושמעתי ממנו: "לנשום! לא לנשום!
ו"תוציא את הלשון!"

למי לגשת מחר, אחרי חודש,
לרשום ביומן ולזכור,
מחר לבקר אצל רופא עיניים
ובעוד יומיים אצל רופא העור.

והעיקר זריקה נגד פרוסטטה
בעוד חודש, זכור בן אדם
ובין כה וכה אצל האחות
לתת שתן ובדיקת הדם.

וכך חולפים חודשים
וגדלה ערמת תרופות,
שתיים ורודות לבלוע
ולפני זה הרבה לשתות.

וזה הקטן קשה לבלוע
ובין השיניים נשאר
וגם אחרי שמתפטרים ממנו-
הטעם בפה עוד מר.

אך אתה בן אדם לא נכנע
וממשיך עם אשתך לצעוד
והיושבים תמיד בגינה
ימלמלו: "כל הכבוד!"

ובא לי לשאול אותם,
מה טעם שלהם לברכות,
כשנאסר עלינו לאכול כל דבר ולשתות?

ודבר אחד רק  פועל-
המוח שלי  ומחשב
בהם עוד לא פגע
הזמן הכל טורף.

"אם כן נצל כל יום שתחיה,"
כפי ששר המצרי עם נבל
"תאכל, תשתה ותשיר,
שכח המחלה וסבל!"

כי ביום, בו לאדמה תושלך-
הכל נגמר
ולא תרגיש אפילו את טעמה
של הגלולה המר.

כלום, מאומה תרגיש,
כשיזרקו אותך לבור,
ואפילו העולם כולו
לא יהיה נראה שחור,

אך בינתיים השמש תזרח ברקיע
וציפור קטנה את קולה תשמיע,
ועצי הדר נותנים ריחם
וגופך מרגיש: היום קר או חם
ואתה חי, כמו מיליוני בני אדם

ומנצל כל רגע, שטוב ויפה,
לכו תחיה, בן אדם תחיה,
גם אם עליך להמתין בתור,
כי מחר זכור - מחכה לך בור.