המחשבה,
שאתה רוצה אותי על סדין מקומט,
רוצה שהחולצה תרד לאט-לאט...
ולשון תפגוש פיטמה
ותלטף כל עיקול, כל סיבוב,
כל שקע.

המחשבה, ממלאה אותי זיעה קרה
מעבירה בי צמרמורת נעימה
גורמת לי לנשוך שפה
לזגג מבט
לנעול רגליים יחד, חזק חזק
שלא ישימו לב,
על מה אני חושבת.

אני יודעת מה אתה רוצה
אני
יודעת
מה אתה רוצה.
זה לא מלחיץ אותך,
שאני יודעת?
אני קוראת אותך כמו ספר זול,
רומן מתועב ומלוכלך...
חושב על ביריות, על להקות
של רקדניות
כשאני, המופע המרכזי.

אתה רוצה לקטוף אותי,
וגם אני. קטוף אותי!
אתה רוצה אותי עכשיו, חזק
יותר ויותר
ו... וואו. השגתי אותה.
היא הייתה שלי, לרגע.
היא הייתה נתונה לחסדיי,
לתשוקותי,
למכאובי.
כבשתי את האי הנעלם,
את הארץ הבלתי מושגת.

אבל אני,
גם רוצה שנתעורר יחד בבוקר
"בוקר טוב" בקול עייף,
נשיקה קצרצרה מלאה כורי שינה,
גם אם מיוזעים, גם אם דביק,
ולהתלבש.

וזה מצחיק שעם הוללות פרועה איתי,
אירוטיקה ללא תקנה (תיזהר...)
אתה מתמודד,
ומה שמפחיד אותך,
זה הבוקר שאחרי.

אני לא נושכת...
לפחות לא בבוקר.