עולה במדרגות האוטובוס
פונה אל הנהג, מברר את מחיר הנסיעה ומשלם.
בדרך לחיפה.
אני פוסע חרש לאורך המעבר הצר, מחפש מקום ישיבה נוח ומשביע
רצון.
דילמה: לשבת קרוב בתחילת האוטובוס ולשמוע את המוסיקה החלשה
שהנהג שם לעצמו, או לשבת בסוף, רחוק מהעין תוך התרווחות מלאה.

האוטובוס לא עמוס ועיניי סורקות בפיזור נפש את הנוסעים.
בום !
הלב מפסיק לפעום לרגע.
הרבה זמן עיניי לא ראו דבר יפה כל כך, היא כל כך יפה.
שיער שחור פחם,חלק וארוך המגיע עד מתחת לכתפיה, עור צח לבן,
לכשהתקרבתי גיליתי גוף חטוב חבוי בתוך חולצה צמודה וחצאית רחבה
בצבע כחול מיוחד תואם.
יושבת לה לבד אי שם באמצע האוטובוס, עיניה נעוצות בחלון <מה
היא רואה שם ?>
עכשיו הלב כבר לא פוסק מלפעום, הוא פועם כמו מטורף. <מנסה
להדביק את הקצב ?>
אני ממשיך ללכת במעבר, ומתיישב לצידה.
רגע, התיישבתי לצידה ?? אני עוד קצת המום מעצמי <איך צחי עושה
את זה ? "אני המווום מעצמי">
האוטובוס יוצא מהתחנה המרכזית, מתחיל להתגלגל קדימה.
לנשום עמוק, להוציא, עמוק, להוציא.
פאק, איך אפשר לשבת ליד דבר כזה ? אני חושב לעצמי לאחר שאני
מעז להעיף מבט על פניה היפהפיות.
זה לא שהיא סתם יפה, אוקיי, יש יפות, יש גם יפות מאוד.
אבל יש את ה-יפות.
אלו שאתה רואה ומתאהב. לא בגלל היופי, יש גם יפות שלא גורמות
לך להתאהב. זה התמימות שבפנים שלה, היופי הבתולי והמיוחד
שאיכשהו מתחבר אלי, מרגיש קרוב אלי, כאילו אני מכיר אותה שנים,
כאילו תמיד חשבתי עליה, תמיד רציתי אותה.
אני מביט ישר, לצד ימין, מביט בנוסעים מסביב, אך חושש לתת מבט
שמאלה לחזות שוב בפנים המדהימות.
טוב נו, זורק מבט שמאלה "מתעניין בנוף" שם בחוץ. אחלה נוף,
חושב לעצמי, אחלה נוף יושב לידי, סנטימטרים ממני.
מה שהייתי עושה לה, הו, אז החיוך נפרש על שפתי. סוף סוף אני
מתחיל להרגע.
מה שהייתי עושה לה, הממ..
לו רק ידעה ודאי היתה קופצת מהחלון או עושה כל אשר בידה על מנת
לברוח מהפסיכופט שיושב לידה.
אבל הי, אני רוצה רק בטובתך, בהנאתך, חה, אני אפילו מספר
בדיחות לעצמי.
ועכשיו אני קולט. את הירכיים שלה, צרות, רכות וכל כך בשרניות,
חרא, שוב פעם אני לא נושם סדיר.
ואיך לעזאזל החצאית שלה החליקה מעלה במעלה רגליה הארוכות, לא
זוכר בכלל שהבחנתי בכך שברכיה חשופות כוס אמק. מה נפל עלי
עכשיו ? למה ? למה ? למה ?
איך אשה, זרה ותהיה היפה ביותר, יכולה לגרום לקריסת מערכות
בגופו ונפשו של גבר ?
מי היא בכלל ?? אני חושב לעצמי, מי בכלל שם עליה ? <אתה,
טיפשון>
-סליחה ? <אה ?? מי דיבר עכשיו ?>
אני מביט שמאלה מופתע, היא מביטה בי בעיניים גדולות ויפות,
שיט, אני נמס.
-אני חושבת שהיד שלך הלכה לאיבוד. <אמרה ברוגע מדהים>
אני מסתכל לאורך זרועי, אל מה שמחובר אליה בקצה וקולט שהיא
צודקת, היד שלי היתה מונחת על ברכה, פתאום עורה החלק הכה בקצות
העצבים של אצבעותיי וגופי השתתק מהלם.
א נ י ר ו צ ה א ו ת ה <גופי צעק>
היא הביטה בפני הקפואות וחייכה - הפשרה מידית, התחושות חוזרות
לפני.
-ישנן שתי אפשרויות <ציינה באוזני>
האחת: שאתה מרים את אצבעותיך המקסימות מעל ברכי.
השניה: שאני מרימה את קולי עד לנהג. קשה לי להאמין שתמצא טרמפ
בקלות באמצע הכביש הראשי וללכת את כל הדרך לחיפה יכול להיות
מיגע, כשאתה בסה"כ באיזור הארובות הארוכות של חדרה.
-אני מתנצל <השבתי> אך עדיין מקובע למקומי, לא התכוונתי לעשות
זאת, למעשה בכלל לא תכננתי להניח את ידי על ברכך, עם כל הטירוף
שישתמע מכך, אני מופתע מכך לא פחות ממך.
עכשיו היא כבר פרצה בצחוק מתגלגל <די, אני לא עומד בזה, אולי
שהיא תהרוג אותי וזהו ?>
-אתה כולך רועד כאילו ראית רוח רפאים והקטע היותר מטורף הוא
שהיד שלך עדיין על הברך שלי.
רק עכשיו קפצתי כנשוך נחש ולקחתי חזרה את ידי למקומה הטבעי -
איזור הישיבה שלי, אי שם על ברכי שלי.
חייכתי לעברה חיוך שאני בטוח שהיא מצאה אותו מוזר ולא ממש ניתן
להגדרה כחיוך.
-אני לא מכיר אותך <הצהרתי> אני אף פעם לא מתנהג ככה כמו
מטומטם, מהסיבה הפשוטה שאני לא מטומטם.
<היכולת המילולית החלה לחזור אלי ואיתה היכולת המוטורית> הזזתי
לראשונה מזה מספר דקות את ישבני ויצאתי מהקבעון בו הייתי לכוד.

-הממ, גם לי משום מה לא נראה שאתה הטיפוס המטומטם.
הבטתי בה, עדיין מהופנט, ולא יודע מהיכן זה יצא.
-זה ישמע טיפשי ונאיבי לומר לך שאני מרגיש מאוהב, אין לי שמץ
של מושג מי ומה את, אבל שככה יהיה לי טוב שהיופי שלך פשוט
הורס, כמעט גמרת לי את החיים, לקח לי זמן לחזור ללמוד שוב כיצד
לנשום <היא צחקקה>
זה לא מצחיק יקירתי <יקירתי, אה ? הבטחון מתחיל להסתנן חזרה>
כמעט גרמת לקריסת מערכות בגוף שלי .
-אה, שטויות, זה אתה עוללת זאת לעצמך, התחלת לדמיין ולפנטז
מעבר למה שאתה מסוגל לעמוד בו.
-מסוגל לעמוד בו ?? סליחה ? מנין לך במה אני מסוגל לעמוד ובמה
לא ?
-לא עמדת בפני וזאת מבלי שאוציא הגה מפי <מה שנכון נכון>
-מעידה קטנה אינה בהכרח הוכחה ליכולת שלי, או נכון יותר לחוסר
היכולת שלי.
-אוקיי, פייר אינאף. הופה, סלח לי, אני יורדת כאן.
אכזבה עצומה מילאה אותי, ופחד, מה זה הפחד הזה ? רגע.. תחושת
אובדן, מה אובדן טמבל ? אתה מכיר אותה כמה דקות בלבד, הסטתי את
ברכיי נותן לה לעבור, נועץ עיניי בגוף המדהים שלה, היא כבר
ירדה במדרגות, כשקראתי לה.
-היי <היא הסתובבה, מביטה בי בציפיה> אפשר ? שאלתי, עושה סימן
עם האגודל והזרת צמודות לראש.
היא חייכה שוב, את החיוך המדהים שלה, נתנה קריצה וירדה.
חרא, קיללתי שוב,אוף !!!!!!! בא לי למות.
זה היה כל כך קרוב. חשבתי.
האוטובוס המשיך בדרכו, עולם כמנהגו נוהג:
השמש עדיין היתה בשמיים.
באויר היתה אותה כמות של רעלים.
אנשים המשיכו לקשקש עם היושבים לצידם.
הנהג עם המוזיקה שלו ואני עם האבדה שלי.
הגענו לחיפה, קמתי ללכת, גופי כבד.
זה היה שם
מונח היכן שעכוזה גרם ודאי גם לכסא למחשבות מלוכלכות..
כרטיס ביקור - טוהר לוי  056-696969

אני חושב שירדתי בריחוף מהאוטובוס.