הוראות קריאה
מגישה: רבקה
ירון
פרק (חלקי) בחשיבותו של הפיסוק
הערות למתעניינים:
1. ההתייחסות כאן היא לכתיבה עצמה, לתהליכיה; זה אומר:
לפני שנוצר קורפוס לניתוח לפי מדעי הלשון;
כך גם: לפני שנוצר הקורפוס לניתוח לפי ספרות, שירה, תיאטרון.
2. העיסוק הוא באמצעים לכתיבה - חומרי הגלם של כל יוצר באשר
הוא יוצר.
3. אם בהמשך תתרשמו שהפלגנו מעל ומעבר לענייני הפיסוק, זה הזמן
להצביע על כי דווקא סוגיית הפיסוק היא הסיבה והתוצאה של מה
שאנו מעוניינים למנות כאן.
4. זו גם הדגמה לעיסוק שנעסוק בו עם יצירותיכם/תהליכי
כתיבתכם.
(ולפני שנמשיך עד לסיום הפרק, אנא תגובתכם:
אם משהו בכתוב לא יהיה ברור, אתקן עד שיהיה ברור לכולם.)
אולי הדוגמה הבאה תיראה "ילדותית", או מזלזלת, אבל היא ברורה.
לכן, הבה ונתייחס אליה.
בואו נראה מה קורה למשפט התמים הבא:
המורה אומרת לימור לבנת חמור
ונדמיין לנו שאכן, שרת החינוך גברת לימור לבנת מבקרת בכיתה
בבית ספר כלשהו (לא חשוב אם יסודי או על-יסודי) בשעת שיעור
ללשון עברית. התלמידים כותבים משפטים או חיבור על הלוח או
במחברות, והכיתה שומעת וקוראת. נדמיין ששרת החינוך שמה לב
להתעלמות המורה מבעיות פיסוק בכתיבה, מעירה על כך למורה
הנדונה, וזו עונה לה שבעצם לא נורא, כל אחד קורא בלי בעיות מה
שהאחרים כתבו, למה לאמלל עוד יותר את התלמידים עם תוספת של
כללי הפיסוק, הרי התייגעו כבר מכללי הדקדוק והתחביר. שרת
החינוך נוטלת יוזמה, ניגשת ללוח וכותבת עליו:
המורה אומרת לימור לבנת חמור
מיד עם סיום הכתיבה, כבוד השרה פונה למורה ומעירה לה:
(לימור לבנת:) מעכשיו חייך תלויים באינטרפרטציה שלי. אם אקרא
ואבין
המורה, אומרת לימור לבנת, חמור.
אין בעיה, הכול בסדר. מותר לי. אבל אם אקרא
ואבין
המורה אומרת: לימור לבנת חמור.
גברתי המורה, ראי עצמך מפוטרת!
אבל כולנו רוצים לכתוב חופשי, ליהנות מן ה"Licence
poétique", החופש הפואטי, נכון?
נכון. ובכל זאת, עלינו לזכור שבכתיבה, ובעיקר: בטקסט הכתוב,
אנחנו נותנים
הוראות קריאה
כשאנחנו פותחים מחזה לקריאה, אנחנו רואים הוראות בימוי שניתנו
על ידי המחזאי. הוא קובע מה תהיה התפאורה, או במילים אחרות: מה
יופיע על הבמה עם תחילת המחזה, אם תהיה מוסיקה, אולי סרט יוקרן
ברקע. כמו כן, המחזאי מדגיש איך ייראו הדמויות, תלבושות, אופי,
הוא קובע אם גיבור המחזה מגמגם, רזה ונמוך, או צווחן ומבטא את
משפטיו בכעס, ובכלל: כל ההוראות האלה מופיעות לפני כניסת
הדמויות, או בתחילת דבריהן, גם תוך כדי פעולה. למשל:
מערכה ראשונה
בתחילה נשמע צלצול קצר של פעמון תחנת הרכבת, ואז עולה המסך
ומתגלה שלט: גילן. זהו ככל הנראה שם העיירה המצטיירת ברקע,
מוזנחת ועלובה. גם מבנה-התחנה מוזנח ביותר (עם גדרות חותמות או
בלעדיהן, הכול כמנהג הארץ שבה מוצג המחזה). לוח-זמנים קרוע
מודבק על הקיר, תא-איתות רעוע, דלת שעליה כתוב: הכניסה אסורה.
במרכז - רחוב-הרכבת העלוב, גם הוא מסומן רק במטושטש. בצד שמאל
- ביתן קטן וחשוף, בעל גג-רעפים וכותל נטול חלונות ומכוסה
מודעות קרועות. בקצהו השמאלי של קיר הביתן מצוי שלט האומר:
נשים, ובקצה הימני: גברים. הכול טבול באורה החם של שמש סתיו.
לפני הביתן ניצב ספסל, ועליו ישובים ארבעה גברים. גבר חמישי,
מרופט לאין שיעור (כמוה כאחרים), צובע אותיות אדומות על פיסת
בד, כפי הנראה עבור כרזת קבלת פנים: ברוכה הבאה, קלרי. שאון
רועם של רכבת מהירה, בחולפת בדהרה. מנהל התחנה מרים ידו בתנועת
הצדעה. הגברים על הספסל מלווים במבטם את הרכבת החולפת כשהם
מפנים את פניהם משמאל לימין.
(פרידריך דירנמט, "ביקור הגברת הזקנה"; הוצאת אור-עם, 1983,
תרגום: טובה קשת; עמ' 7.)
המחזאי קובע את סדר ההופעה בלי לשכוח שום פרט:
ראשית כול: שומעים. רק אחרי כן:
המסך עולה,
- רואים מבנה-תחנה מוזנח מאוד, ואז:
לפי מנהג הארץ/המדינה/העיר אשר שם מציגים את המחזה, המבנה
יהיה-
כן/לא מגודר (ככל הנראה, דירנמט רוצה שהצופים ירגישו "בבית",
שמה שהם רואים ייראה להם מוכר, ידוע),
- ומתגלה שלט.
על השלט כתוב: גילן; וככל הנראה, זה שם העיירה.
ככל הנראה: משמע, דירנמט "חושב" מה "חושב" הצופה.
ייתכן שהשלט יבלוט/ייקלט לפני גדרות מבנה-התחנה (כן/לא). כך
משער דירנמט.
מכל מקום, ככל שנתקדם לעיין בהוראות ה-mise-en-scène,
כן ניווכח לדעת כי, מבחינתו של דירנמט המחזאי, לא היה, אין ולא
יהיה כאן מקום לדמיון עצמאי של במאי, תפאורן, תאורן, עוזרים,
אנשי התלבושות, האיפור, שחקנים... גם לא לצופים. נמשיך קצת:
לוח זמנים קרוע מודבק על הקיר, ובהמשך:
תא-איתות רעוע,
דלת שעליה כתוב: הכניסה אסורה.
- לעת עתה, אין חופש דמיון.
כך לגבי סידור יתר אבזרי התפאורה,
כך לגבי עונת השנה (הכול טבול באורה החם של שמש סתיו),
כך לגבי הדמויות המתגלות לעיני הצופה ומייצגות בינתיים את
אנשי העיירה (מרופט/ים לאין שיעור),
וכן הלאה: איזו תנועת ראש, מאיזה כיוון לאיזה, ובעקבות מה
תיעשה תנועת הראש; שאון הרכבת; די עם אלה להסביר את הדיוק
המרבי שנקט המחזאי בהוראותיו על מנת שלא יהיה מקום לפרשנויות
וטעויות.
נעלם אחד בלבד נותר לניחושים: מיהו מנהל התחנה. כיוון שיש רק
חמישה גברים, ורק אחד מהם לא-יושב (מבצע עבודה שלא היינו
כוללים אותה בין חובותיו של מנהל-תחנת-רכבת ), כנראה, הוא מנהל
התחנה בעיירה מוזנחת ועלובה זו.
להלן דוגמה להוראות אלה במשך העלאת מחזה, תוך כדי ההתרחשות:
תמונת ביניים בין א' לב'
שנה אחר תמונה א'.
על רקע מהדורת החדשות. האור עולה ומתגלה הבית שלאחר קבלת כספי
הפיצויים מגרמניה. ארונות עמוסי ספרים, פמוטי כסף. הבית נראה
עשיר יותר, אם כי בעיקרון שום דבר לא השתנה. נשמעים קולותיהם
של אריה, של פנינה ושל יוסי מכיוון דלת הכניסה.
פנינה: זה לא ייכנס מפה.
אריה: הכול ייכנס, הכול ייכנס, תסמכי עליי.
פנינה: תיזהר, תיזהר! אתה הורס את הפורמייקה. (אריה ויוסי
נכנסים נושאים שולחן)
אריה: נו, אתה מחזיק? רגע, רגע, צריך להזיז את הכיסאות.
פנינה!
פנינה: (מבחוץ) נו, אתם לא מסתדרים.
אריה: רגע. (ליוסי, בשקט) אתה מבין, אפשר לחשוב, שלא נשארו כמה
לירות לסבלים גם בשביל השולחן הזה.
יוסי: רגע, את הכיסאות. ( עוזב את השולחן ונופל ופוגע ברגלו של
אריה)
אריה: אידיוט! (יוסי מזיז שני כיסאות קדימה, פניהם אל הבית
וגבם לקהל)
(שמואל הספרי, "קידוש"; הוצאת אור-עם, 1990; עמ' 26).
תמונה ג'
(לקראת סוף תמונה ג')
אריה: להתראות. (מנופף לו ביד)
פנינה: (נכנעת) תבלה. (הולכת אחריו. יוסי יוצא מהבית. פנינה
חוזרת, ממלמלת) הוא הולך לצבא מחר. אכפת היה לו שיישאר אתנו
היום. (אריה יושב לשולחן, מעיין בניירותיו, מבמבם מנגינה
עליזה) למה זייפת את החתימה על הטופס? מזויף אחד. (אריה מתעלם
במוצהר) למה חתמת לו גזר-דין בשבילי... אין דבר, החותמת הזאת
תטייל לך על המצח כמו כינה, אל תדאג. (אריה לא מגיב, מעלעל
בניירותיו. פנינה נזעמת פתאום ומרימה קול) אריה. אריה אני
מדברת אליך. אריה! (אריה לא מגיב, ממשיך לבמבם. פנינה חוטפת לו
את הניירות מהיד ומקמטת. הוא קם, סוטר לה וחוטף לה את הניירות.
נכנס לסלון. מבמבם. היא נכנסת אחריו מטורפת מעלבון, חוטפת שוב
את הניירות וקורעת אותם לנגד עיניו לחתיכות קטנות. אריה מכה
אותה מכות מכוערות, מגושמות. פנינה מפליטה יללת פחד ומתכופפת.
אז היא מזדקפת לאט ויוצאת מהחדר. אריה מנסה ללכת אחריה אך
עוצר. פנינה מסדרת את השולחנות ליד השולחן, נכנסת לחדרה,
מדליקה את הרדיו, בוכה וסורגת. אריה, בסלון, עומד על ארבעותיו
על הרצפה, אוסף ומסדר את קרעי ניירותיו. אור יורד.)
(שמואל הספרי, שם, עמ' 58)
עם בדיקת טקסטים (עד הפרט כאילו-חסר-המשמעות והאחרון), אנחנו
למדים כי-
"בעל המחזה" (המחזאי) אינו מעוניין שיפרשו חופשי את הטקסט.
מסיבה זאת הוא נותן הוראות בימוי קפדניות, ברורות, כדי שהבמאי,
השחקנים והקהל יבינו בדיוק המרבי את כוונותיו, את המסר שלו, את
כאבו-שלו, את האירוניה ואת הביקורת שלו. (כאשר, למשל, המחזה
עוסק בסוגיה חברתית, או, להבדיל, את רגשותיו האישיים כשהוא
כותב, למשל, על ילדותו.) בדומה לצורך זה במחזאות, אנחנו רוצים
שהקורא ירגיש בדיוק המרבי את מה שאנחנו מרגישים כאשר אנחנו
כותבים, למשל, בכאב, ברגישות, בביקורת, בייאוש. אין אנו רוצים
שיקראו ויבינו מה שבא להם, ועוד פחות מזה: שיבינו הפוך את
כוונתנו. הרי השאלה למה התכוון המשורר מיותרת, בעיקר כשהוא כבר
מת, ואין עונה. ועוד לפני שהוא מת: השאלה מיותרת כי המשורר כתב
למה הוא התכוון - הוא נתן לי הוראות קריאה ברורות, ברורות
מאוד, כשהגיש לי טקסט כתוב כפי שהטקסט כתוב בדיוק. במילים
אחרות: לא נעים, מאוד לא נעים, אבל... מתברר שעל מנת לכתוב
ברור עלינו לדעת "לקרוא" נכון ובדיוק מה יקרא הקורא כשייגש
לטקסט שלנו. דרך אגב: כך קורה בכל תחום אמנות. המלחין חייב
"לשמוע" מה ישמע המאזין; הזמר חייב "לשמוע" מה ישמע הקהל;
הצייר והפסל חייבים "לראות" מה יראה הצופה.
רק לאחר שנדע איך פועלים הכללים השוללים מאתנו את "החופש
הפואטי" נוכל להיעזר בחוקים סמויים כמו: קצב פנימי, משקל כל
הברה, ושורה ארוכה של הוראות קריאה שפועלות עלינו בין, מעל,
מתוך ומתחת לצירופי מילים המגיעים לידי משפט ברור. נדע על
אילו כללים (ועל איזה ידע קודם יהודי-ישראלי) נסמך אמיר גלבוע
כשכתב:
רציתי לכתוב שפתי ישנים
וראיתי באמת כולם ישנים
ולא יהי שומע לבי ער
ונבהלתי מאוד
ורפו ידיי
לפני שנמשיך, נביא דוגמאות נוספות בעניין פיסוק כן/לא נכון
והבנת נקרא כן/לא טובה:
מאימתי
קורין (א) את שמע בערבית משעה שהכהני' נכנסים לאכול בתרומתן
(ג) עד סוף האשמורה הראשונה דברי רבי אליעזר. וחכמ"ם אומרים עד
חצות. רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. (ה) מעשה שבאו בניו
מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע. אמר להם אם לא עלה עמוד
השחר חייבין אתם לקרות. (---)
(משניות - סדר זרעים, עם פירוש הגאון רבינו עובדיה מברטנורה
זצ"ל, הוצאת ספרים "סיני" תל-אביב - לא צוין תאריך; שם, עמ'
א')
לפנינו טקסט המנסה/המדקדק לבאר מה שאולי טעון עדיין ביאור על
מנת שלא יוותרו ספקות בנושא הנדון. העתקנו לכאן חלק מהדיון,
שלוש אפשרויות לפרשנות.
כפי הנראה, הדיוק והמגמה לדייק בענייני כתובים אינם עיסוק תמוה
או ספציפי לתחומים מיוחדים.
כולם מנצחים (תסריט)
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
(בחוץ: ביתה של אנג'לה. יום.)
(...בידה האחת תיק משרדי, שאינו הולם את מראה, ובידה השנייה
עיתון. היא מתנשפת.)
אנג'לה: הגעת בדיוק בזמן! היי!
טום: היי!
(היא מושיטה לו את ידה, והוא לוחץ אותה, זועף מעט.)
אנג'לה: אתה אפילו יותר חתיך מאשר בטלוויזיה. מצטערת, אבל
הייתי מוכרחה לרוץ לקחת את הניו-יורק-טיימס שלי. הם מקבלים רק
שלושה ביום בעיר הזאת! (היא פוסעת אל דלת הכניסה.) נוכל לדבר
לרגע למעלה, לפני שניגש לבית הכלא?
טום: גברת קריספיני, לא הבנת אותי. הסכמתי רק לדבר היום. אני
צריך לדעת עוד הרבה, לפני שאני...
אנג'לה: הו, אלוהים!... אבל כבר אמרתי לפליקס, שאתה בא! מה
קרה? שלחתי לך את התעתיק של הפרוטוקול...
טום (בקול צונן): קראתי את הפרוטוקול.
(אנג'לה עולה במדרגות, כשהיא ממשיכה לדבר, ומסמנת לו לבוא
אחריה. הוא בא בעקבותיה.)
אנג'לה: אבל אמרתי לך בטלפון, יש בידי החומר הנוסף שידהים
אותך! לא ישנתי כל הלילה בגלל המחשבות על הפגישה ביניכם
היום...
טום: אני מצטער, שלא הבנת אותי.
אנג'לה (ליד דלת הדירה): שתי דקות! רק כדי להראות לך מה אני
חושבת עליך... ולא רק בזמן האחרון!
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
(ארתור מילר, "כולם מנצחים", תסריט, תרגום: גילה וולף; הוצאת
אור-עם, תשנ"ב; שם, עמ' 18-19.)
הערה:
הסרנו את הפיסוק בכללותו (הווה אומר: גם החלוקה לשורות) מהטקסט
להלן (1). אחריו יופיע הטקסט (2) כפי שהובא לדפוס. (ר.י.)
1. חתול
לא רחוק מן הים ברחוב אמירים גר לבדו מר אלבר דנון אוהב זיתים
וגבינות מלוחות איש רך יועץ מס לא מזמן בסרטן השחלה מתה בבוקר
נדיה אשתו השאירה שמלות שולחן תמרוקים מפיות רקומות בחוטים
דקים הבן היחיד אנריקו דוד נסע לטפס על מצוק בטיבט
- - - - - - - - -
2. חתול
לא רחוק מן הים, ברחוב אמירים
גר לבדו אלבר דנון. אוהב זיתים
וגבינות מלוחות. איש רך, יועץ מס, לא מזמן,
בסרטן השחלה, מתה בבוקר נדיה אשתו. השאירה
שמלות, שולחן תמרוקים, מפיות רקומות
בחוטים דקים. הבן היחיד, אנריקו דוד,
נסע לטפס על מצוק בטיבט.
(עמוס עוז, "אותו הים", הוצאת כתר, 1999; שם, עמ' 5.)
למעשה, מי שמכיר היטב את כללי הדקדוק והתחביר בעברית אינו זקוק
להוראות קריאה בעזרת הפיסוק, כי הן כולן מופיעות בעזרת שמירה
מדוקדקת בכללים אלה. (ומן הראוי להבהיר כי בשירה ו/או בטקס
בנוי בחריזה, סוף שורה = פסיק). ואם לא די בכך, הרי שהעזרה באה
גם בשמיעת החריזה הפנימית המתמדת (שתי דוגמאות מהשפע המהמם:
א'. "מתה בבוקר // נדיה אשתו // השאירה שמלות // שולחן תמרוקים
// מפיות רקומות // בחוטים דקים"; ב'. "הבן היחיד // אנריקו
דוד // נסע לטפס // על מצוק בטיבט.").
שוב: שימו לב!
הטקסט שנעתיק להלן מופיע כך במקורו (גם בתרגומו), נעדר פיסוק
לחלוטין, נסמך על ידע הסופר ועל ידע הקוראים בכל הנוגע לקריאה
נכונה, הווה אומר: הבנת הנקרא במלואה, רק בעזרת ההוראות שבאות
מכללי הדקדוק והתחביר. אלה כתובים למשעי בלשון הטקסט. זהו קטע
בלבד, רק תחילת פסקה מתוך פסקה ארוכה במיוחד, שמסתיימת בנקודה
סופית.
לא זה לא בא בחשבון איך שהוא מתנהג אין לו שום נימוס שום
עדינות ושום כלום מכניס לי כזאת מכה מאחור על הישבן בגלל שלא
קראתי לו יו טיפת השכלה אין לו הוא לא מבדיל בין שירה לכרובית
זה מה שיוצא לך אם את לא מחזיקה אותם קצר מוריד את הנעליים
והמכנסיים ישר על הכיסא מול הפרצוף שלי כזאת חוצפה בלי לבקש
רשות אפילו ועומד לו בצורה כזאת וולגרית עם המין חצי חולצה שהם
לובשים בשביל לעשות עליי רושם כמו איזה כומר או קצב או הצבועים
האלה בתקופת יוליוס קיסר מה שנכון אבל מצדו למה שהוא לא יעביר
את הזמן כמו סתם משחק למה לא כבר הייתי יכולה לשכב עם מה למשל
עם אריה בחיי אלוהים בטוח יהיה לו יותר מה להגיד לזכותו לאריה
טוב נו זה בטח בגלל שזה נראה שמנמן ומפתה כזה בקומבינזון הקצר
שלי שהוא פשוט לא יכל להתאפק אפילו אותי זה מגרה לפעמים
(.....)
(ג'יימס ג'ויס, "יוליסס", הוצאת מחברות לספרות, 1999, תרגום:
יעל רנן; שם, עמ' 834.)
וכעת, לקוראים:
שתי הדוגמאות האחרונות בעייתיות, והן מובאות על מנת להדגים כי
בהעדר "משענת", דוגמת כללי הלשון (תחביר, דקדוק, פיסוק), אנחנו
אבודים...
הערה לפני הדוגמה שתובא להלן:
זה האבסטרקט למאמר עיוני.
הטעויות (טעויות כתיב, תחביר, דקדוק, פיסוק) אינן שלנו, אלא
נמצאות בטקסט המודפס. מצאנו לנכון להצביע על כך לפני כן, 1. על
מנת שתהיו ערניים לנקודה; 2. על מנת שתשימו לב לנחיצות של דיוק
פדנטי, אפילו "קטנוני". הטקסט הועתק כלשונו, כל אות וכל סימן
וכל הדגש.(ר.י.)
יישוב מגורים, מוצא עדתי וסיכויי תלמידים להשתלב בחינוך
עיוני
מטרה מאמר זה לנתח את הקשר בין ההרכב החברתי של יישובים לבין
סיכויי תלמידים המתגוררים בהם להשתלב בחינוך העיוני היוקרתי.
מחקרים קיימים מורים כי יישובים מבוססים מאופיינים בשיעורים
גבוהים יחסית של מסגרות עיוניות. אך גם בתחרות חריפה על הקבלה
אליהן. תחרות העשויה לפגוע בבני שכבות חלשות. בניתוח האמפירי.
הנערך ברמת היישוב, נבחנת השפעת ההרכב החברתי והעדתי של יישוב
המגורים על הסיכוי היחסי של תלמידים מזרחיים, בהשוואה
לאשכנזים, להשתלב בחינוך העיוני וכן נבדק הסיכוי היחסי של
תלמידים מזרחיים. בעלי מיצב חברתי-כלכלי נמוך. להשתלב בחינוך
העיוני. בהשוואה לבני עדתם בעלי המיצב העדיף.
הממצאים המרכזיים הם: (א) ביישובים הפחות מבוססים הצטמצמה
באופן ניכר נחיתותם היחסית של התלמידים המזרחיים, כלומר משקל
המוצא העדתי בקביעת מסלול הלימודים של התלמיד קטן עם הירידה
בסטאטוס היישוב (ב) סיכוייהן היחסיים של תלמידות מזרחיות מרובד
חברתי-כלכלי נמוך, להשתלב בחינוך העיוני גדולים יחסית ביישובים
הפחות מבוססים. הסיכוי המקביל של בנים מזרחיים עולה עם העלייה
באחוז יוצאי אסיה-אפריקה במערכת החינוך ביישוב. מממצאים אלה
ניתן להסיק. כי ביישובים פחות מבוססים (ובעלי אחוז גבוה של
מזרחיים) מתרחש תהליך שוויוני יותר של הקצאה תלמידים בין
מסלולי הלימוד השונים.
(חנה איילון, "יישוב מגורים, מוצא עדתי וסיכויי תלמידים להשתלב
בחינוך העיוני" כפי שהוא מופיע בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה,
מערך התמיכה האקדמית, אשנב ללמידה, מטלות מנחה, עמ' 32 , שנת
הלימודים תש"ס.)
הטקסט הבא: מתוך הוראות שימוש למכשיר מיקרוגל.
ההעתק מופיע בלשון המקור. שם החברה אינו מופיע על דפי
ההוראות.
התקנה
1. וודא שכל חומרי האריזה הוצאו מתוך המכשיר.
2. הסתכל על המכשיר וחפש פגיעות או חורים בדלת בחלון או על
המכשיר.
במידה ומצאת/ה פגעה כל שהיא
אין להפעיל את המכשיר.
3. מכשיר זה שוקל 14.5 "ג" הנח אותו על מדף אני חזק שיכול לשאת
משקל
- - - - - - - - - - - - - - - -
- - - - - -
ובכן, יהיה עלינו לוותר על כמה "מיתוסים" בענייני כתיבה. למען
האמת, הדיוק והצדק: יהיה עלינו להכיר בעובדה המצערת (והמשמחת
- תלוי במקרה) שהמיתוס הוא מיתוס בלבד. או: שאלה "סיפורים" ותו
לא.
למשל, ההוכחה המדוברת [והכתובה לתפארת, בניסוחים מדהימים (לא
חלילה במילים פשוטות וישירות אלו) בהרבה מאוד מאמרים וספרי
פילוסופיה ועיון על ספרות, סיפורת, פואטיקה ואסתטיקה] הטוענת
כי הקורא של השיר הוא המשורר עצמו (כנ"ל לגבי סיפורת, ובעצם -
כנ"ל לגבי כל יצירת אמנות באשר היא). ה"סיפור" הזה נכון, נכון
מאוד, כנקודת המוצא ההכרחית לכתיבת השיר (או ליצירת כל תוצר
אמנות), ונאמץ אותו בתנאי שיהיה לנו ברור כי הוא נכון בתור
נקודת מוצא בלבד. אוי ואבוי לנו ולכתיבתנו המבורכת אם לא יילקח
בחשבון הקורא האחר, הקורא שאנחנו כל כך רוצים בו! ושוב: כך גם
יקרה לצייר שיטרח שעות, ימים, חודשים, על יצירה שמלבדו אין איש
מבין "מה זה עושה שם", ולמלחין שישכח את המאזין ויפליג
בחידושים-והמצאות עד בלי דיי. ויסלחו לי כולם, אבל אנחנו דווקא
בתקופה ש"הלקוח תמיד צודק". אז אולי הוא לא תמיד צודק, אין
סיבה להפריז, הרי לא כולם אוהבים "עוגות גבינה", יש כאלה
שאוהבים "עוגות תותים" - אולם עלינו להסכים כי לא ייתכן ש"רק
אני צודק וכולכם טועים/ בורים ועמי ארצות/ חסרי בינה/ בעלי
חוש/טעם אסתטי עלוב".
"סיפור" שני שעלינו לזנוח מאחורינו: "הקורא האידיאלי" - מינוח
שייתכן שהוא קיים בלי ידיעתי (יש ענף שלם בתחום "הפסיכולוגיה
של הקורא" שעיסוקו ביחסים שנוצרים בין הקורא ובין הטקסט, ותוך
כדי כך אמור לעסוק - לפי השכל הישר -בפסיכולוגיה של הכותב, אם
בישירות, אם בעקיפין; אולם אינני בת-בית בו כדי להביא ציטוטים
ודוגמאות). אולי המושג והמינוח נקלטו והתאזרחו אצלי בלי שאתן
את דעתי על כך. אבל כך או אחרת, זה הכינוי שבכר שנים אני נותנת
לקורא שלמענו אנחנו טורחים, מלטשים, עורכים, מוחקים, מוסיפים,
גורעים מהטקסטים שלנו. הוא קיים, אל דאגה - הקורא האידיאלי.
אלא שהעניין לא פשוט, בוודאי: לא פשטני, או טריוויאלי. להלן
אתן דוגמה בתחום אמנות הציור:
שני סרטים לפחות נעשו סביב חיי וינסנט ואן גוך - אחד בשנות
השישים, אחד בשנות השמונים, נדמה לי, על יחסיו עם אחיו. באחד
משניהם, בחלק השייך למערכת היחסים עם פול גוגן, גוגן מעיר לו
דבר מה - ובתגובה, מתוך כאב (ואן גוך העריץ את גוגן),
עונה/אומר לו ואן גוך: "אתה לא אוהב את הציורים שלי." במילים
אחרות, ואן גוך אומר לו: "אתה לא רוצה ולא יכול להיות המתבונן
האידיאלי שלי."
כי בסופם של כל הכללים, החוקים, למרות אסכולות האסתטיקה
השונות, מעלותיו של הטקסט (של כל יצירה) נמצאות "בעיני
המתבונן". נוכל לארגן תילי תילים של כללים לפי סדר האלף-בית,
לפי מפתח נושאים, לפי מפתח שמות - או אני אוהב, או אני לא
אוהב. מי שאוהב - הוא הקורא האידיאלי שלי, שלך, שלכם. מי שלא
אוהב - יש לו רשימה מפורטת עם סיבותיו.
(אל נתבלבל: מותר לי לאהוב משהו בלי לדעת מה הסיבה, ומותר לי
לאהוב משהו ושעדיין יהיו חלקים שייראו בעיניי ניתנים-לשינוי.
כמובן - מותר לי לא-לאהוב מסיבה בלתי ידועה, ובכל זאת, למצוא
שורות, מילים, חלקי יצירה מעניינים ונוגעים בתוך אותה היצירה.
נא לזכור: טעם אישי הינו פרמטר נפרד, שונה, מהפרמטר השייך
לתחום האסתטיקה.)
המיתוס הבא-בתור: "אני כותב מהבטן - אין מה לגעת." וריאציה
שנייה: "ההיריון אצלי ארוך מאוד ועד שיוצא ממני, 'התינוק' כבר
מושלם, אין אצלי פגייה."
בדרך כלל, אחת השאלות הנפוצות היא: "איך אדע שמה שכתבתי 'טוב
ביסודו' אם העירו לי כל כך הרבה הערות?" ובדרך כלל, אני מביאה
את הדוגמה הנפוצה במוסיקה על-אודות ההשוואה בין מוצרט ובתהובן:
בשעה שדפיו של בטהובן מלאים מחיקות, סימני שינוי והערות של
עצמו, דפיו של מוצרט נקיים מכל רבב. ואני מוסיפה שכנראה, תהליך
היצירה אצל האחד מתממש על הדף עצמו, וזה בטהובן, בעוד שאצל
השני, כנראה, היצירה מגיעה לדף אחרי שהמחיקות, השינויים
והתיקונים נעשו בראשו, או על קלידי הפסנתר. ואני מדגישה
שכנראה, מוצרט יש אחד בלבד, כולנו די דומים לבטהובן בעניין
עריכה ותיקונים.
מיתוס שעולה במחיר גבוה מאוד: כתיבה על פי "הקצב הטבעי שלי
בלבד". זאת יכולה להוות מכשלה, שקשה להיפטר ממנה, ולהפוך
לנוקשות כרונית - לא כל ניגון פנימי מתאים לתכנים הפנימיים.
ייתכן ש"יוולדו" כתאומים סיאמים. אולם אין בכך הצדקה להשאירם
תלויים זה בזה לכל חייהם. נדמה לי כי הדוגמה הכתובה והמדוברת
ביותר בשירה העברית שייכת לנתן אלתרמן.
לעת עתה - עד כאן. אנו מצפים להערותיכם, שיאירו את עינינו. |
