לבקשת אלה המתקשים לראות את הסוגריים המרובעים ([ ]):
אין דרך לוותר על השימוש בהם - זה אחד הסימונים המתבקשים
והנדרשים לכתיבת חומר מסוג זה. השימוש בהם נעשה בשני מקרים
ברורים. להלן הדוגמאות מתוך חוברת האקדמיה ללשון העברית
[ההדגשים שלנו]:

א) כשצריכים להקיף בסוגריים מילים בתוך רצף הנתון כולו
בסוגריים, משתמשים בצורות שונות של סוגריים. למשל:
(1) אי אפשר להסביר מתוך כללי הדקדוק את היו"ד במילה איד ( =
אסון, כנגד אד [ = קיטור]).
(2) תן דעתך על מאמרו של נ' סוקולוב, "מגפת המליצה הנכרייה"
(מאזניים א [תרצ"ד], חוברת ו, עמ'
    38 ואילך).

ב) סוגריים מרובעים משמשים לסימון והשלמות למובאה. למשל:
בסעיף 1ב נאמר: "[תפקידו של ועד הלשון הוא]... לשמור על תכונתה
המזרחית של הלשון..."  

כללי.
קודם כול, וכדי שלא נאבד את החוט בין החלקים, נרשום לפנינו מהם
המאפיינים העיקריים שיש לדעת על הסונטה. הספקנו להכיר אותם
בחלקם.
בהזדמנות זו, נדייק בכמה מושגים שבהם נעזרנו במנחים הרווחים
בלבד.

1. הסונטה בנויה על-בסיס ארבע-עשרה [14] שורות;
2. המבנה [הארגון] הפנימי: המבנה הראשון שהונהג הוא: ארבעה
בתים, השניים הראשונים בני ארבע שורות כל אחד, השניים האחרונים
בני שלוש שורות כל אחד.
- שם הבית בן ארבע השורות: קוורטט (quartetto באיטלקית);
- שם הבית בן שלוש השורות: טרסט [טרצט, בפי דוברים/משתמשים שזה
היגויים]
  (באיטלקית: terzetto). לעתים: טרצה רימה (terza rima);
  [הערה עניינית מאוד: בימי לאה גולדברג שם הבית בן שלוש
השורות היה טרצט, או: טרסט - כאמור לעיל: לפי מבטאו של הדובר.
השימוש במונח טרסט חזר להיות הרווח, והוא הנכון: הטרצה רימה
שייכת לכתיבת בתים בני שלוש שורות שהחריזה ביניהן קבועה לפי
"שרשור", כדלקמן:
aba  bcb  cdc  ded  efe וכן הלאה.
הדוגמה המובאת בדרך כלל היא כתיבתו של דנטה ב-"הקומדיה
האלוהית".
[מן הראוי לציין כי יש סונטות שבהן שש השורות האחרונות אכן
כתובות לפי הטרצה רימה. ]

2.1. יש וריאציות למבנה:
2.1.1. חלוקת ארבע-עשרה [14] השורות לשני (2) בתים: הראשון בן
שמונה [8] שורות, ושמו: אוקטבה, או: אוקטט (באיטלקית: ottava);
השני בן שש שורות, ושמו: ססטט (בלטינית: sextum).
2.1.2. חלוקה לשני חלקים, הראשון בן שתיים-עשרה (12) שורות
והחלק האחרון שתי (2) שורות, ושמו הנפוץ כיום: צמד סיום. [שם
המבנה הזה: סונטה אליזבתנית. בהיות שקספיר המבצע הנודע והנחשב
ביותר של מבנה זה, נוהגים לדבר (בטעות!) על סונטה שקספירית.]
2.1.3. חלוקה לשני חלקים, הראשון בן שלושה (3) בתים בני ארבע
שורות כל אחד והחלק האחרון בן שתי שורות [שמותיהם צוינו לעיל].


3. המשקל: המשקל הראשון שהונהג על ידי פטררקה הוא ה-הנדקסילבי,
או: אנדקסילבי: תלוי במשתמש. בעקבות המשקל הידוע של שקספיר
ביצירותיו הדרמטיות ובסונטות [פנטמטר יאמבי], המונח "פנטמטר
יאמבי" (לעתים: "פנטמטר-וחצי יאמבי") הוא הרווח. מן הראוי
להדגיש כי כל שם/מונח מייצג אפשרויות שנוצרו בלשונות שונות,
לפי מבנה-הלשון והשפעתו על ההיגוי ועל מקום ההטעמות העיקריות.

- - - - - -
למתעניינים בסוגיה: המילה מורכבת משתי מילים. חלקה הראשון בא
מן היוונית hendeka, או מתרגומה ללטינית-איטלקית: endeca;
המשמעות היא המספר אחת-עשרה (11); החלק השני בא מן היוונית ומן
השימוש בלטינית: sillaba, שמשמעותה בעברית: הברה. במקורו,
ביוונית, היו לו שתי וריאציות עיקריות. בווריאציה הראשונה,
ושמה: "ההנדקסילבי הפשוט" [או: "הרגיל", או: "הרווח"], ההטעמה
הדומיננטית ניתנה על ההברה השישית בשורה. בוואריאציה השנייה,
ושמה: "ההנדקסילבי הסאפפי" [על שמה של סאפפו מלסבוס, מן
היוונית לשימוש הרווח Sappho, Safo], ההטעמה הדומיננטית ניתנה
בשני מקומות בשורה: על ההברות הרביעית והשמינית.

[פרטים נוספים על גלגולי המבנה, המשקל והחריזה: קל למצוא תחת
הערך "סונטה", לפעמים: "סונט", או/ובעיקר באנגלית: Sonnet,
במילונים למונחים בשירה ו/או בספרות, ובתור נושא למחקר בספרות
המקצועית. הביבליוגרפיה רחבה ביותר. כמו כן, בספרו של אריה
סתיו, "סונטות שקספיר" (הוצאת "דביר", 2000), יש מבוא נוח
לשימוש. במהלכו מובאים גם פרטים 'פיקנטיים', 'קוריוזים'
ודומיהם. יש בו גם אחרית דבר מאלפת. אחריה באים נספחים, ביניהם
מילון-מונחים ענייני ורשימה ביבליוגרפית הכוללת כמה מאמרים
וספרי מחקר על הסונטה כנושא לדיון. לאורך הספר ניתן למצוא
תרגומים-לדוגמה מתולדות הסונטה וסונטות עבריות -  שפת המקור
היא העברית .]  
- - - - - -

4. החריזה: מתחילת דרכה, היו [ויש] לסונטה כמה אפשרויות, גם
אפשרות לווריאציות עם שילובים שונים. נביא כמה מהן בלבד - קל
למצוא דוגמאות לכולן. תוך כדי הבאתן, אנא שימו לב לחריזת שש
השורות האחרונות - עד כה עסקנו חלקית בלבד בדיון עליהן.
- הסונטה הראשונה של לאה גולדברג [חלק 1, עמ' 1] נחרזת כך
[ההדגמה באותיות לטיניות, לפי הסימון המקובל]:   abba  
cddc    efg    efg                  
הסונטה השנייה, גם היא של לאה גולדברג [שם, עמ' 2], חריזתה
היא-
abbaabba    ccbccb                      

להלן דוגמה עם וריאציה נוספת - אחת הסונטות הטובות ביותר של
לאה גולדברג, אם לא המעולה שבהן, השייכת למחזור "שירי אהבה
מספר עתיק" [גם זו שהולחנה נמנית עליו]. החריזה בה היא-
abba    bccb    def    def          

הלא ידענו להקיץ ביחד
ולא הפריד בינינו החלום,
פקחנו את עינינו אל היום
צמודי גופות בלי משטמה ופחד.

הלילה לא כרה בינינו תהום,
גשרנו גשר בין היום ואמש
ולא בייש אותנו אור השמש
ואחדותנו טהרה ותום.

איכה אירע, אפוא, כי יום אחד
השכמנו נכלמים, זרים מדעת
גזרו של דין. השפלתי המבט

ובידי עודה מוטלת יד
שבדברים שבירים השכילה דעת -
והיא כבדה ונוכרייה לעד.
 [הסונטה מופיעה גם בספרו של אריה סתיו - שם, עמ' 53.]

הסונטה שתובא להלן היא של פטררקה, בתרגומה של לאה גולדברג, ואף
תרגום זה מופיע בספרו של אריה סתיו. שתי סיבות להעלאתה כאן: 1.
החריזה; 2. התוכן מבחינת הדרישות בדבר המתח, הקונפליקט ועיצוב
הנושא בין חלקי הסונטה. עסקנו בהם בחלק 2, עמ' 8. בהמשך נתייחס
שוב להיבטים הנדונים - א) לפי אריה סתיו; ב) לפי אפשרויות
לזוויות ראייה שונות מזו שלו.
החריזה:   abba   acca    ded    ede    

להלן: סונטה 61.

ברוכים היום, החודש, השנה,
גם העונה, הזמן, שעה ורגע,
וארץ החמדה ומקום הפגע,
פגע בי זיו עיניה וחינה.

ברוך כאב מתוק לראשונה,
עת אהבה הייתה לי מקודשת,
ברוך החץ, ברוכה לעד הקשת.
ברוך הפצע את לבי עינה.

ברוך הקול אשר את שם גברתי
נשא עד קצות עולם לעת קראתיה.
גם דמעתי ברוכה, גם תשוקתי.

ברוכים כל הגווילים בם פרסמתיה
ותרב תהילתה ומחשבתי
שבה רק האחת שאהבתיה...

אין לדלג על הסונטה האליזבתנית.
לחלוקת השורות בה יש שתי וריאציות, כפי שצוינו כאן בחלק הנוכחי
[עמ' 12, סעיפים 2.1.2 ו- 2.1.3].
להלן נביא דוגמה ובה חלוקת השורות היא לשני חלקים רציפים
[מבחינת כתיבתם  במקור], הראשון בן שתיים-עשרה (12) שורות
והשני, שבא בצמוד לקודם [בלי רווח ביניהם - מסומנים ע"י תחילת
שתי השורות האחרונות - צמד הסיום - אחרי שני סימני דפוס
ריקים], בן שתי שורות. החריזה:ababcdcdefef   gg              
     

פרידה מן האהבה
הן אין מנוס: נשקיני ושלום.
לא, כי נשלם, שוב אין לך חלק בי
וטוב לבי, כן, טוב לבי היום
שכך אני נחלץ, קב ונקי,
נפרד לעד, מתיר את השבועות,
וביום שניפגש שוב אימתי,
אל ייראה על מצחותינו אות
ששמץ אהבה מכבר עוד חי.
עתה, לקול חרחור אהבה גוועת,  [ah'va]
שבמותה תשוקה מוטלת דום,
שמרגלותיה אמונה כורעת,
ותום לבב עיניו יעצום            [eina'v' - כאילו שתיים-וחצי
או שלוש הברות]
שכבר אמרו כולם נואש: עתה
עוד יש לאל ידך להחיותה.
מייקל דרייטון, "נשקיני לשלום", תרגם: שמעון זנדבנק, 1972  -
מתוך: אשר רייך, "הנשיקה מבעד למטפחת", הוצאת עם עובד, מהד'
שנייה, 2001  (שם, עמ' 109, עמודה ימנית, 'סונט').

[הערה חשובה לענייננו: הסיבה העיקרית לבחירת התרגום: קפדנותו
הרליגיוזית של המתרגם - כיבד כל פרט ופרט בפרוזודיה של
המקור.]

5. התוכן - או: מה "עושה" את הסונטה לסונטה, אם בכלל.
לשם דיון קצר ולא-מתיימר להיות ממצה, או מייצג אסכולות שונות,
ניעזר בסונטה של פטררקה
מעמ' 15 כאן. נעלה אותה שוב - נוח יותר לראותה בעת דיון, ולו
קצר.

סונטה 61.
ברוכים היום, החודש, השנה,
גם העונה, הזמן, שעה ורגע,
וארץ החמדה ומקום הפגע,
פגע בי זיו עיניה וחינה.

ברוך כאב מתוק לראשונה,
עת אהבה הייתה לי מקודשת,
ברוך החץ, ברוכה לעד הקשת.
ברוך הפצע את לבי עינה.

ברוך הקול אשר את שם גברתי
נשא עד קצות עולם לעת קראתיה.
גם דמעתי ברוכה, גם תשוקתי.

ברוכים כל הגווילים בם פרסמתיה
ותרב תהילתה ומחשבתי
שבה רק האחת שאהבתיה...

חילוקי הדעות על מחויבותם ונוקשותם של כללי הסונטה באשר לתוכנה
מובעים בדרך כלל סביב סונטה זו של פטררקה, שהתרגום של לאה
גולדברג חולק לה דיוק וכבוד. יש הטענים כי בה, דווקא בה -
הסונטה הנחשבת כידועה ביותר שלו -, מפר פטררקה עצמו את המבנה
התוכני, המחייב את שני הבתים הראשונים בני ארבע השורות כל אחד
[או את האוקטט, או: אוקטבה, אם אין הפרדה בין שניהם;] להביא את
הצגת המתח הנפשי, את הקונפליקט [או: העלאת דברי הגות בעלי אופי
מלנכולי-משהו; או: אקספוזיציה] ואת שני הבתים האחרונים בני
שלוש השורות [או: הטרסטים; או: הססטט, אם אין הפרדה ביניהם]
להוות סיכום, או פתרון קונפליקט, או ביטוי רגשי להשלמה עם
הגורל [ע' כאן, חלק 2, עמ' 8-9]. אריה סתיו נמנה עליהם - ע'
בספרו שהוזכר לעיל [שם, עמ' 20-21.] לדבריהם, הסונטה כל-כולה
היא שיר הלל לרגע המפגש של פטררקה עם לאורה, אהובתו לעד ונשוא
שירתו. לעומתם יש הרואים בסונטה 61 שני חלקים תוכניים מאובחנים
- האקספוזיציה מתפתחת מציוני פרטים על אודות הרגע לציון
ייסוריו של המשורר בשני הקוורטטים [שאכן, מובעים במעין
הללו-יה], ועוברת להשלמה מלנכולית עם הישגיו המסתכמים במעשיו
הליריים, אשר לפחות מביאים לתהילתה ולחיי נצח דרכם. [לצערנו,
אין לנו מקורות ביבליוגרפים בהישג-יד. נשתדל למלא את החסר.]

לעת עתה נסתפק בנקודות שהועלו בחלקים אלה.
נראה לנו שיותר מדיי פרטים טכניים-היסטוריים עלולים לייגע את
הקוראים.
תמיד נוכל להרחיב.

נספח קצר ומעשי לתרגול משקלים.

נתייחס למשקל ההנדקסילבי, שהתקבל בעברית כמשקל של פנטמטר
יאמבי, או 5.5 יאמבים לשורה.
ראשית חוכמה: לא חייב להיות פנטמטר יאמבי - בעברית הוא כבד,
מעיק, משעמם למדיי. זה המשקל הנוח באנגלית, כפי שתמצאו בחומר
הכתוב. נוח ונעים לשמיעה הוא המשקל כפי שתמצאו אותו בסונטה
ששימשה בתור "תרגיל טכני" [חלק 1, עמ' 2], והסונטה של לאה
גולדברג שהובאה בחלק זה [עמ' 14]:

הלא ידענו להקיץ ביחד
ה / לא //  י / דע //  נו / ל //  ה /  קיץ  //  ב / י //  חד

- /  +  //  -   +  //  -  / + //  - /    +   //  - / + //
-
1   2      3    4  //  1   2      3     4    //   1    2  
(-)

וכן הלאה. ההברה הרביעית של המרובע היאמבי הראשון, וההברה
השנייה של היאמב הנמצא בסוף השורה, הן המוטעמות חזק. ההברה
הרביעית של המרובע היאמבי השני [היחידה המשקלית האמצעית] אמנם
מוטעמת אף היא - אבל בפחות "משקל".

-- אפשרויות לתרגול על ידי מילים בודדות, במטרה להיכנס לקצב.
קראו בעיון ובקפידה את הסונטות של לאה גולדברג, בעיקר -
ושימו לבכם לעובדה המעניינת הבאה:
למעשה, במשקל ההנדקסילבי ההטעמה נופלת על מילה מלעילית ממין נ'
עם סיומת "ממת", או צרוף מלעיל + "ניך" [או גוף שני נ' דומה],
וכן הלאה בהטיות נוספות, מה שמעניק רכות לשורה.
אם תיעזרו בצירופים דומים לאלה שנמצאים בסונטות שהעלינו - אחת
הסיבות המעשיות לבחירתן - יהיה לכם קל לתרגל משקל נכון.

הערה ועצה מעשית לחרזנים:
הימנעו ככל האפשר מן האנפסט. הסונטה אמורה להישמע רכה, אפילו
במקרים של אירוניה.
ולא רק בענייני סונטות - מעטים מאוד [לאה גולדברג ביניהם]
הצליחו לגבור על האפקט הקשה של ההטעמה על ההברה השלישית. בדרך
כלל, נשמע המנון למצעד מלחמתי מובהק.