כאן המקום להוסיף ידע בדרך קלה (מי שלא מעוניין, מותר לו
לדלג):
ראשית, מבחינת המשקל ו/לעומת מספר ההברות. להלן:
- הסונטה הזו לא נבחרה להלחנה "במקרה": הלחן והקצב מתבקשים
מתוך המבנה המדויק (תיתכן מנגינה שונה, אבל לא יהיה קצב אחר -
מלבד האפשרות של מהר-איטי יותר). במילים אחרות: כל מה
ש-"משתורר" מזמין הליכה קלה אחרי הטקסט [יש משוררים ששיריהם
חביבים על המלחינים בשל תכונתם זו];
- לא תמיד המשקל הוא פנטמטר יאמבי: הכללים קשים על הכותב כי
אין המדובר במשקל בלבד. ולא תמיד יהיה בנוי על יחידות של שתי
הברות.
קודם כל נתייחס ליחידה הבנויה על שתי הברות.
הבה נראה מה קורה:
מבחינת השמיעה, כאשר התהודה הלא-ממומשת לש ההברה שתהיה מספר 11
נותרת באוויר, אנחנו סופרים 10 הברות - וזו טעות, כי המשקל
קובע שזה היינו-הך, מעצם טבעו-היוולדו.
הטעות בולטת עוד יותר כאשר אנחנו שומעים את הטרוכיי, או
טרוכיאוס [מיוונית: trochaios], אף הוא בנוי על שתי הברות בכל
יחידת משקל, אבל "במהופך": ההטעמה נופלת על ההברה הראשונה מבין
השתיים.
ניתן דוגמאות בנאליות, "שליפה מן השרוול" (בלי כל יומרה לכתוב
שירה):
זה היום שלו ציפינו שנינו [זה/ הי// יום/ ש// לו/ צי//
פי/ נו// שני/ נו//]
ובואו מצא זרות רבה: [ו/ בו// או/ מ// צא/ ז//
רות/ ר// בה/(ריק)//
האלים קינאו לאהבה
והנה הפרידו בין דרכינו. אין טעם שנחזור על כל התהליך: די
בשורה הראשונה ובשורה השנייה כדי להבחין בקיומם/באי-קיומם של
התנאים הנוקשים של בית ראשון לסונטה אפשרית מבחינת תרגיל
כתיבה. ודי אם נזכור כי במשקל של הטרוכיי, ההטעמה נופלת על
ההברה הראשונה של היחידה.
ניגש לשקילה ולספירת ההברות בשורה הראשונה,
זה/ הי// יום/ ש// לו/ צי// פי/ נו// שני/ נו//
1 2 3 4 5 6 7 8 9
10
יח' 1 יח' 2 יח' 3 יח' 4 יח' 5
ונמצא כי "הכול בסדר": יש 5 יחידות משקל וספרנו 10 הברות, הווה
אומר: לפנינו פנטמטר [pentameter - אחד ה-"כאילו תנאים
מקודשים"]. אבל- רגע: לא-כל-כך-בסדר. כי השורה מסתיימת בהברה
לא-מוטעמת. ובמילים אחרות: מותר לנו להתעלם ממנה בספירה, ואז
נשאר עם 9 הברות בתוספת לתהודה המתממשת בזכות מספר ההברות
בלבד. [לא נסבך יותר.]
על מנת להדגים, לראות, לקרוא ולשמוע, נבדוק את עניין מספר
ההברות בשורה טרוכאית בעזרת השורה השנייה:
ו/ בוא// ו/ מ// צא/ ז// רות/ ר// בה/(ריק)//
1 2 3 4 5 6 7 8 9 ?
יח' 1 יח' 2 יח' 3 יח' 4 יח' 5
כן, מבחינת הפירוק שלעיל, ספרנו נכון, חילקנו נכון - וראיתם
וקראתם ושמעתם נכון:
יש 5 יחידות משקל - גם השורה השנייה נכתבה לפי כללי הפנטמטר;
אבל אין זה פנטמטר יאמבי כי אם פנטמטר טרוכיי.
מבחינת נוקשות הכללים, זו הייתה יכולה להיחשב לסונטה לא-ראויה
[אנו מתעלמים כרגע מן התוכן: כבר הצהרנו שהעלינו תרגיל כתיבה
בלבד. אל התוכן של סונטה אמיתית נתייחס עוד מעט]. או:
מינורית.
אולם אם הסונטה תמלא אחר כל התנאים האחרים, תתקבל. כפי שהתקבלו
סונטות בנויות על מספר יחידות שונה בשורה [שחייב להישמר בקנאות
בכל אחת מארבע-עשרה השורות], מה שמוביל, כמובן, למספר הברות
בשורה שלא יהיה 10, או 11.
[הסטייה מן המודל המוקפד, הנוקשה (לא רק בעברית! בכל שפה קשה
למלא אחר הכללים של הסונטה, בעיקר לגבי מספר היחידות וההברות
בכל שורה) באה מן הדרישה התוכנית.]
[אם נמצא טקסט מתאים ונגיש, בהישג-יד, נביא לכם דוגמה של בית
ראשון מתוך סונטה. לא נסבך יותר.]
עד כאן באשר למשקל.
מכאן: מומלץ ורצוי לא-לדלג על מנת למנוע כתיבת תרגילים טכניים
גרידא.
- שנית, מבחינת התוכן: מה חייב להיות ולהוות בו, בתוכן, כדי
שהסממנים הצורניים, החיצוניים, ייתנו את הצידוק הפנימי לטקסט
ויהיה זכאי להיקרא סונטה. נעביר את המילים למצב של מוחשיות:
נוכל להתחיל בבית הראשון של שני הטקסטים של לאה גולדברג ולבדוק
מה יש ומה אין בהם. הסדר יהיה: מצד ימין - התרגיל; מצד שמאל:
הסונטה.
הה, מה אהבתי את יפי עיניך מחלוני וגם
מחלונך
את מבטך הטוב והתמים, אותו הגן נשקף,
אותו הנוף,
תמיד גם בלילות, גם בימים ויום תמים מותר
לי לאהוב
שושן לבי פורח בגניך. את הדברים אשר
ליטפה עינך.
בטקסט של תרגיל טכני לכתיבת סונטות [ימין] יש משהו ענוג -
ומתקתק: יפי עיניך; מבט טוב ותמים; תמיד גם בלילות, גם בימים
[כל השורה נשמעת "יפה מדיי" ו-"מתוקה מדיי" אחרי שתי השורות
הראשונות]; שושן לבי [קביעה והגדרה חיוביות ומשבחות מדיי את
היש בלב]; ואם לא די, אז הנה כל השורה כולה: שושן לבי פורח
בגניך. לעינינו רעיון מתפתח, לקראת עיגולו בבית הבא אחריו - אם
כי לא בהכרח: מאז תחילת דרכה כיצירה שלמה ומושלמת, מבנה הסונטה
הורכב מחלקים שונים של ז'אנרים אחרים. מכל מקום: דווקא יש
אקספוזיציה [הצגת נושא, קונפליקט או תמונה - mise en scene ]
או חלקית או שלמה. ואין כאב. אין ייסורים. אין פתיחה או מקום
לקראת כאב ו/או ייסורים. אין קונפליקט.
כי הסונטה שייכת לסוגה [ז'אנר] של השיר הלירי בזכות הכאב.
ועתה נעבור לבית הראשון בסונטה מתוך "אהבתה של תרזה די מון"
[מצד שמאל]:
תחילה נתייחס למהות התוכן של הסונטה. בשתי השורות הראשונות לא
נרגיש הבדל של ממש בינן לבין השורות המקבילות בטקסט התרגיל.
ובכל זאת: אם נשכח את היות הסונטה מוכרת ושגורה באוזנינו, עד
בנאליות, נוכל להרגיש במתח שיוצרת היחידה "וגם" [וו החיבור
ומילית] בין "מחלוני" ל-"מחלונך". לא התגברנו על השגרה? השורה
השלישית מזמנת לנו קונפליקט כאוב בין מותר ואסור, בין חטא ותום
לב, בפשטות יאה לסונטה, ובממדים היאים לשיר הלירי: בנימה
מינורית. ויום תמים מותר לי לאהוב תמים, כידוע, משתייך לשני
מישורי המשמעויות: 1. תם, תום, תמים = תום לב; 2. תמים = שלם.
כאן, בשורה זו, ימלא את שתי האפשרויות: 1. בלתי-מזיק לאיש; 2.
יום שלם. מותר לי, אחרי שנקבעו גבולות הזמן, מצביע על עשיית
מעשה אשר מחוץ לגבולות שנקבעו יהיה בגדר ביצוע עברה.
לגבי יתר התנאים: יש רעיון מתפתח - אין לנו סיבה להתעכב; יש
אקספוזיציה, והמוגש באמצעותה מלא וברור. אם זו תחילתה בלבד,
ויש לה המשך רציף בבית השני - טוב מאוד; אם הבית מגיש רעיון
מלא שננעל עם נקודת הסיום - ההמשך יקבע איזו סוגה לפנינו.
אנחנו ניגשים לבית השני בשני הטקסטים. [נראה לנו כי פירוק
להברות ויחידות משקל יהיה מיותר ומעייף - מעודה לא הצליחה לאה
גולדברג לזייף את הלחן הפנימי.] ננהג כפי שנהגנו לעיל: מצד
ימין - התרגיל הטכני; מצד שמאל - הסונטה הנדונה.
ועת תציץ אליי מחלוניך מול חלונך וגם
מול חלוני
שוטף אותי הרגש החמים בלילה שר אותו זמיר
עצמו,
וכל חלומותיי פתאום קמים, ועת ירטיט לבך
בחלומו
רוצה אני לכרוע לפניך. איעור ואאזין לו
גם אני.
בתרגיל הטכני, וו החיבור מודיעה כי לפנינו ההמשך לרעיון שהחל
מתפתח בבית הראשון. הנקודה בסוף הבית מצביעה על אפשרות לסיום
הרעיון, אם כי לא בהכרח: גם בסוף הבית הראשון הייתה נקודה.
קריאת כל הבית נותנת לנו המשך גם לאקספוזיציה. גם בבית זה לא
נמצא כאב, או ייסורים, או קונפליקט. הביטוי שעלול לתעתע בנו
הוא: "רוצה אני לכרוע לפניך." בקונטקסט [בהקשר] שונה,
יכול-גם-יכול. אבל לא כאן.
לסיום החלק הנוכחי, נסכם ונרחיב מעט את המידע:
• הסונטה בנויה על בסיס שני בתים בני ארבע שורות כל אחד,
ושני בתים נוספים בני שלוש שורות כל אחד מהם, שעליהם נתעכב
בחלק הבא;
• המשקל האידיאלי: חמישה [5] פנטמטרים יאמבים;
• החריזה [טרם התעכבנו עליה, אבל קל לקרוא ולשמוע אותה]
יכולה להיות כדלקמן [כרגע אנו מתייחסים רק לשני הבתים
הראשונים]:
- או: שורה ראשונה עם שורה רביעית ושורה שנייה עם שורה שלישית
[ייקרא ABBA],
- או: שורה ראשונה עם שורה שלישית ושורה שנייה עם שורה רביעית
[ייקרא ABAB].
החלק הראשון על שני בתיו מציג [או מגיש] - רעיון מתפתח; --
קונפליקט ו/או כאב, אולי ייסורים - מכל מקום: הלך רוח נפשי
וקוגניטיבי הנוטה לקשה מנשוא; שני הבתים מהווים יחידה אשר
מטרתה מושגת, מתקיימת ומתגשמת בהם. [אנחנו מקווים שהניסוח
בהיר.]
[- דוגמה ליכולת זו, על בסיס הטקסט הקיים: נשנה רק מילה אחת
בשורה השנייה, שתי מילים [מילה אחת ומילת יחס] בשורה השלישית,
ואת הפיסוק בשתיהן:
ועת תציץ אליי מחלוניך שוטף אותי הרגש התמים - וכל חששותיי
עליי קמים - רוצה אני לכרוע לפניך.
הערה נכונה ובמקום: אין יומרה מצדנו - אין כאן שירה צרופה.
דוגמה בלבד.] |
