כל מה שרצית לדעת על סונטה ולא העזת לשאול - 1.

[הערה מקדימה:
אני חייבת את הידע שלי בתחום למרצים מעולים באוניברסיטה
העברית:
פרופ' לואיסה קואומו, ממנה למדתי - מלבד המבוא הכללי, כמובן -
את השייך לאיטלקית במקור ובתרגומים צנועים ונפלאים שלה
(לדבריה, נעזרה בשמעון זנדבנק במלאכת התרגום);
פרופ' שמעון זנדבנק, ממנו למדתי - גם אצלו, כנהוג: החל מן
המבוא - את השייך לסונטה באנגלית, מן המקור, וגם בתוספת
תרגומים השוואתיים מדהימים, גם לסונטות של מיכאלאנג'לו
(Michelangelo);
אדם שלישי, אשר שמו פרח מזיכרוני, איתו "עשיתי" את כל המסלול
בצרפתית ובגרמנית בשני קורסים מקבילים;
וקצת "התגנבתי" גם לפרופ' לאה גולדברג, לפני כל הקורסים
שציינתי לעיל.
באותן שנים, לואיסה קואומו ושמעון זנדבנק היו עדיין בדרגת
דוקטור.
והערה משלימה:
במקרה הספציפי והיוצא-דופן של הסונטה, הידע נוגע בנו ומגיע לדם
רק על ידי קריאה-בקול ובהטעמה של כל שורה, כל בית, כל יחידה -
ובעיקר: הרבה קריאה. הרבה מאוד. זה אומר שאילו לא קראתי כל מה
שהיה ברשימות הביבליוגרפיות (ועוד יותר ממה שהיה עליי לקרוא,
ביוזמתי), על מנת להגיש בעבודות - הייתי שוכחת. או מתבלבלת.]



כמה מילות הסבר לפני העלאת הנושא:

הסונטה משתייכת לסוגה [לז'אנר] של השיר הלירי.
הווה אומר:

א. יש לנו חלוקה גדולה בין שלושה ענפים עיקריים, רחבים,
כוללניים. לפי המינוח המקובל כיום:
1. השירה; 2. הסיפורת; 3. הדרמה [המחזה].
אנחנו עוסקים בשירה.
בסוגה זאת יש תת חלוקה לסוגות-משנה, עם מאפיינים שונים לכל אחת
מהן. ביניהן: השיר הלירי.

ב. השיר הלירי מתאפיין בהיותו בעל אמירה אישית מאוד, קרובה
לעולם הרגשי.
תחילתו הייתה בטקסטים שאופיינו בנימתם האינטימית, כפי שנאמר
לעיל, ואשר הולחנו, ו/או נקראו תוך כדי פריטה על כלי נגינה:
הלירה [המקור האטימולוגי לשם הסוגה]. אם אינני טועה, אצלנו
במקורות נתפשת ומזוהה הלירה עם כינור-דויד.

הסונטה נולדה מאוחר יחסית, רק בתחילת הרנסאנס באיטליה, במאה
ה-13.
מי שגיבש וקבע את מבנה הנפוץ והמוכר יותר, הן מן ההיבט
התוכני-פנימי והן מזה החיצוני, הוא פטררקה (פרנצ'סקו פטררקה,
1304 - 1374 ). מבנה זה משמש אינדיקאטור ומשענת לווריאציות
רבות, ביניהן - הסונטה האנגלית-אליזבתנית, של שקספיר.  

אנחנו נתייחס קודם-כול לסונטה האיטלקית, זו שפטררקה עיצב
וגיבש, כפי שהיא נתפשת במבנה הקלאסי שלה. [קל ללמוד ממנה,
להתבסס בה, ולאחר מכן - לאבחן וללמוד על הסתעפויותיה.]


קווים כלליים ו-"חוקי הסונטה".
(במילים אחרות: מותר ואסור בכתיבת סונטה.)

- בסונטה ארבע-עשרה שורות.

- יש בה שני חלקים עיקריים:
1. האקספוזיציה [הצגת הנושא, ההתלבטות, המצב];
2. הסיכום [של הדובר הלירי: מצבו האישי-פרטיקולארי לעומת/בתוך
המצב שהעלה בחלק הראשון].

- המשקל, החרוז והבית דייקניים ונקבעים מתחילתה - מן השורה
הראשונה -, אם כי ניתנים לשינוי (אף הוא מדויק) לפי וריאציות
קבועות-מראש.

- הסימון שיינתן כאן בתחום המשקל:
כדי להקל על ההדגמות, ניעזר בסימון פשוט ומובן-מאליו (או כך
נדמה לנו):
1. כל הברה מוטעמת [הברה שיש עליה הטעמה] תסומן בסימן-חיבור
+.
2. כל הברה בלתי מוטעמת [שאין עליה הטעמה] תסומן בסימן-חיסור -
.

בהמשך יינתנו דוגמאות ואפשרויות לתרגול בכתיבת סונטות.
כמו כן, יפותחו סוגיות תוך כדי הצגתן.


הערה כללית בסוגיה הביבליוגרפית:

על הסונטה יש חומר מחקרי ולימודי רב.
תוכנית הלימודים לבתי הספר העל-יסודיים מעלה אותה בלימודי
החטיבות, מסוף חטיבת הביניים.
ניתן למצוא הצגת נושא טובה וברורה במבוא לספרו של אריה סתיו,
"סונטות שקספיר", הוצ' דביר, 2000.  
ברשת תוכלו למצוא באתר "סנונית", בתוכניות הלימודים, חומר-עזר
רב.
ומכאן נוכל לעבור לפרק הראשון של הסדרה שלנו.

[תרגילים יועלו מאוחר יותר.
אודה לכל מי שיעיר מה לא-ברור בפרק זה, שהוא ניסיוני בלבד.
רבקה.]

כל מה שרצית לדעת על סונטה ולא העזת לשאול - 1.

אהבתה של תרזה די מון - ט. [לאה גולדברג]

מחלוני וגם מחלונך
אותו הגן נשקף, אותו הנוף,
ויום תמים מותר לי לאהוב
את הדברים אשר ליטפה עינך.

מול חלונך וגם מול חלוני
בלילה שר אותו זמיר עצמו,
ועת ירטיט לבך בחלומו
איעור ואאזין לי גם אני.

האורן הזקן, שבו כל מחט
את מבטך נושאת כטל טהור,
עם בוקר יקדימני בברכה -

דברים רבים מאוד אהבנו יחד,
אך לא זרח באשנבך האור
עת בדידותי נגעה בבדידותך.


לפני שננתח (נפרק, נשקול, נספור) את הסונטה שלעיל, הנה סונטה
נוספת, גם פרי-עטה (עליה נבצע את החלק הטכני):

הה, מה אהבתי את יפי עיניך
את מבטך הטוב והתמים,
תמיד גם בלילות, גם בימים
שושן לבי פורח בגניך.

ועת תציץ אליי מחלוניך      [במקום "חלונותיך" - "חירות
פואטית"]
שוטף אותי הרגש החמים
וכל חלומותיי פתאום קמים,
רוצה אני לכרוע לפניך.

הה, מה יקרו לי אלו העיניים
בהן נשקפת תכלת השמים,
בהן צפון עומקם של הימים.

הזמן חולף, הזמן זורם כמים,
ובתוכו עומדים אנחנו שניים
מאוחדים לעד, לעולמים.
[לאה גולדברג, "חמישה פרקים ביסודות השירה", עיונים, תשכ"ו;
שם, עמ' מב.]

לאה גולדברג כתבה את הסונטה הנ"ל כמלכודת, על מנת להבדיל-
- בין תרגיל טכני לשירה, לחריזה, לכתיבת סונטה,
- לבין סונטה שיש בה (ז"א: בתוכן + המבנה, והדגש על תוכן
כמוביל, כסיבה הכרחית) מה שנדרש ממנה כשיר הלירי העילאי, שאין
לו מתחרים, בקיצור: הסונטה היא "סונטה" היא "סונטה". בלתי
מושגת.
נכון, בסונטה הזו אין שיר לירי. אין שירה. סיבה נוחה כדי לבצע
עליה את עבודת הבדיקה הטכנית של "איך עושים את זה". כך נהגה
בעצמה. וכך כתבה בחוברת הדקיקה. [מבחינת "הוואי וצבע":
הסטודנטים לא ידעו מי כתב, מקור או תרגום, ניגשו לניתוח, שיבחו
את השלמות של הטקסט, דימויים - היה צבעוני. מאוד.] נתחיל:
הה, מה אהבתי את יפי עיניך
אנחנו לא נספור הברות לפני שנתבונן "דרך האוזניים" במשקל,
והחשוב ביותר: איפה בדיוק "נופל" - ממש: בדיוק - המשקל הסגולי.
להלן.
הה/  מה//  א/  הב// תי/  את//  י/  פי//  עי/  ני//  ך
מקרא ארעי: / = הברה; // חלק אחרון ביחידת המשקל.
עכשיו נתרגם לסימנים של "מינוס" [-] ו-"פלוס" [+], כאשר
ה-"מינוס" משמעו הברה לא-מוטעמת (או: קצרה, כי היא בלי הטעמה =
אין מתעכבים עליה),
וה-"פלוס" משמעו הברה מוטעמת (או: ארוכה, כי מתעכבים עליה בשל
ההטעמה).
הה/ מה//  א/  הב//  תי/  את//  י/  פי//  עי/  ני//  ך [למטה:
בסימנים]
- /  + //   -/   + //  - /   + //  -/  +//  - /  + // -
איך יודעים שאין חלוקה אחרת? משקל אחר?
שומעים. המילים כאן מופיעות עם ההטעמות השגורות וה-"טבעיות"
שלהן. אין מעשה-אונס.
הנה: הה, מה - כאשר אנחנו מדברים ומתבטאים בהתפעלות, נשים את
ההטעמה במילית "מה" ולא בקריאה "הה".
ונחפש סימוכין בהמשך: הה, מה אהבתי - ההמשך כרגע יכול להמתין.
כי- המשקל הסגולי [הראשון בשורה] שעלינו למקם נמצא באותיות
הדגושות-המעובות. נסו בעצמכם, ותשמעו [אולי מילית קריאה שונה
במקום "הה" הנדושה והטריוויאלית]. כך גם יהיה עם וריאציות שבהן
יהיו "אהבתי", "אהבנו" וכן הלאה [ואווו, כמה אהבתי את זה"].
נמשיך [אבל: יהיו לנו קשיים...כי זאת לא-סונטה כתובה
כמו-סונטה]:
הה/  מה//  א/  הב//  תי/  את//  י/  פי//  עי/  ני// ך - כעת,
בסימנים:
- /   + //  -/   + //  - /   + //  -/  + //  - /   +// -
מיקמנו את ההברות הנוספות שאף עליהן נשען המשקל הסגולי של
השורה - ונמצאנו למדים כי יש שלוש הברות בלבד הנושאות את
השורה. וכעת - תימוכין, כן/לא. נמשיך החל משורה 2 בית ראשון:

[ "טריק" זה [למצוא את הבסיס] אני חבה לספרדית, שפת-האם שלי.
מלבד זאת: נדרשת שמיעה טובה, שניתן לחפות עליה בעזרת חוש קצב
מפותח. אין? נא לפתח. נא לגלות אותו לעצמנו. הרי כולנו היינו
ילדים ותינוקות ונרדמנו לשמע קצב טוב.]
את/  מ//  בט/  ך//  ה/  טוב//  ו/  ה//  ת/  מים//  [כן,
נכון: יש תזוזה! אבל-]
-  /  +//  - /   +//  -/    + //  ו/  +//  -/   + //  [עדיין
יש רק שלוש הברות שעליהן משקל השורה.]      
ת/  מיד//  גם/  ב/  לי/  לות//  גם/  בי/  י/  מים//   [קראתם
נכון וכתבנו נכון]
-/   +  //   -/   -/   -/    + //   -/    -/  -/    + // [רק
שלוש הברות "שמנות"!]

שו/  שן//  ל/  בי// פו/  ר//  ח/  ב/  ג/  ני//  ך   [או:
הטעמה על שן, לא על בי/]
- /   + //  -/   +//  -/  +//  -/   -/  -/   +//  -  [אבל:
נטה לחזור על שורה 1.]

מבחינה טכנית, הגענו לחצי הדרך. הבית השני אמור וחייב להיות
דומה לראשון. אלה כללי הסונטה. והם נוקשים. מאוד. לעומת וכנגד
נוקשות זאת,
- בתוך כל שורה,
- בין השורות,
נדרשת זרימה: בלי תקלה שמיעתית, בלי צרימה, בלי אבני נגף.
[הערה חשובה: באשר לפרטי פרטים, דברים אלה מתייחסים כרגע,
בטקסט נתון זה, לטקסט שלפנינו בלבד. ייתכנו וריאציות.]
כעת, נעבור למשקל המשרת את הסונטה.

המשקל שמצאנו, לפי ההטעמה וחלוקת ההברות, שמו יאמב. יש לו שתי
הברות בלבד, הראשונה בלתי-מוטעמת או קצרה, שנייה מוטעמת או
ארוכה.
מכיוון שעלינו לספור יחידות-משקל (כי מספרן הוא שקובע), אנו
יכולים לספור כך:
[לא נחזור לכתוב כל שורה עם הספיחים למטה. פירוק כל יחידה
לעיל. תודה!]
-/+//(1) -/+//(2) -/+//(3) -/ +//(4) -/+//(5) -/ (0.5) [חצי]
= 5.5 יחידות. לפי דרך הספירה של פרופ' לאה גולדברג: הדרך הקלה
יותר היא לספור את חצי היחידה (במקרה של היאמב) כווירטואלית,
גם כאשר אינה כתובה. כי מה שחשוב הוא-
שורה זו מציגה ומייצגת את הכתיבה במשקל וחריזה לפי פנטמטרים
יאמבים
[iambic pentameter].  ובשורה יאמבית, אנחנו מתייחסים
ל-"תהודה" של ההטעמה ככזאת - תהודה, לא-בדיוק הברה קצרה.
במילים אחרות: ההטעמה על ההברה האחרונה של יחידת המשקל מהדהדת
הלאה. אבל אנחנו עשינו צעד נוסף: מצאנו שיש רק שלוש הברות
מוטעמות חזק ובמידה בולטת במיוחד. זה אומר שאנחנו לא שומעים
חמישה יאמבים אלא שני הרכבים הבנויים משני יאמבים בכל אחד - שם
היחידה: היאמב המרובע - ובנוסף, יאמב בודד. ואם נספור כעת,
אחרי הפירוק-והרכבה-מחדש, יהיו לנו שלוש [3]יחידות בלבד, שהן
מורכבות ו/אבל הומוגניות. מסיבה זאת, התזוזה של ההטעמה החזקה
בתוך-השורות 2 ו-3 בטקסט של לאה גולדברג לא מפריעה לזרימת
הטקסט בשורות עצמן וביניהן. [המשענת הזאת של כל שורה היא
שמזרימה את התוכן עצמו. האוזן, כנראה, אינה יכולה לשאת יותר
משקל על עור התוף. סימוכין אקדמיים? אין, עד מה שידוע לי,
אישית. מעל לעשרים שנה חלפו מאז ימי לימודיי.]

לפני שנסיים את החלק הנוכחי, נוכל "לשמוע" את הבית הראשון של
הסונטה ט הלקוחה מתוך מחזור "אהבתה של תרזה די מון", של לאה
גולדברג:

מחלוני וגם מחלונך                  [מחלוני וגם מחלונך]
אותו הגן נשקף, אותו הנוף,        [אותו הגן נשקף, אותו
הנוף,]
ויום תמים מותר לי לאהוב          [ויום תמים מותר לי לאהוב ]
את הדברים אשר ליטפה עינך.    [את הדברים אשר ליטפה עינך]  
[מקרא: קו תחתון בלבד מציין הברה מוטעמת ביאמב; קו תחתון
בתוספת הדגשה מציין הברה מוטעמת דומיננטית בשורה.] כאן כל
הטעמה דומיננטית "נחה" או "נופלת" ב/על אותה הברה עצמה בכל
שורה.

עד כאן להפעם.