לא זוכרת איך היה לשכוח
או למה תקבולת ניגודית
של ציניות מרירה
כבר לא משתתפת
באלטרואיזם הפגנתי
של משחקי מילים.
אולי עצוב לה.
אולי הרגנו את הזמן לאט
נהנים מהמוות. נעתרים לשקט.
מבקשים להתכלות.
אולי אני באמת מחייכת הרבה.
וקופצת. ונוגעת בהיסח הדעת.
והשיער השחור שלי מבריק בכחול בשמש
והשמש לא כחולה, וגם העיניים שלי לא.
ואולי הייתי שיכורה על הבמה,
אז, לפני שנה ושקט,
ואין ערך לשירים בין אנשים שאוהבים
להעריך קודם כל את עצמם.
אני עדיין אוהבת נערים אפורים
עם עיניים כבויות.
אבל גם אלה לא שותקים
בשיחות על סמים ובחורות.
בסוף הכל נשיקות.
בהתחלה הכל נדמה,
שאין כלום. המשכיות היא בדיה,
צימאון- טמא.
הזיכרון מיטשטש, העתיד מתנבא;
מי יתן טוהר כאב
לנערה שצוחקת
כל כך
הרבה
(20.9.03) |