לפעמים אני פשוט רוצה לצרוח. נדוש, חרוש, בנאלי עד כדי מיאוס
כבר, אני יודע. אבל עדיין.
ולא סתם צרחה. אלא צרחה אמיתית. צרחה כזו שכל הנשמה שלי תצא
איתה, צרחה כזו שאפילו המעונים בגיהנום לא יצליחו לעכל.
אולי אחרי כזו צרחה אני ארגיש יותר טוב, כי באמת שאני חושב
שהגעתי לשפל.
אתמול היא סיפרה לי שהם ביחד. היא באמת שרצתה אותו בכנות, הוא
פשוט פחד להיכנס לעוד קשר גרוע שאחרי זה ישאיר אותו בוכה
ומצולק (על הלב ועל הידיים).
אבל בסופו של דבר, כיאה לכל גבר הניצב מול אישה, הוא נכנע.
ועכשיו הם ביחד.
היא נשמעה ממש מאושרת, וגם הוא. לשם שינוי. שני יצורים שלרוב
רק לאיית את המילה אושר גורם להם להשמיע גיחוך מזלזל.
והנה, הפלא ופלא, מצא מין את מינו. והם ביחד. אמרתי להם כמה
אני שמח בשבילם, כמה שאני משתתף בשמחתם, ושאר לוקשים שרק בנאדם
שנמצא באופוריה של אושר מסוגל להאמין להם.
בלב קיללתי אותם, את שניהם. "תמותו" אמרתי לעצמי, "תמותו!!!".
זה האושר שלי שהם נהנים ממנו עכשיו, הם לקחו לי אותו.
נאבקתי על האושר הזה, נלחמתי עליו ושטן יודע שנלחמתי בשבילו!
וכנראה שהשליח היה שיכור, והאושר שלי נחת עליהם במקום.
נכון, גם הם סבלו מספיק בחיים, גם להם מגיע אושר, אבל לא האושר
הזה! זה היה האושר שלי והבני זונות לקחו לי אותו!
במשך כל יום אני רובץ במיטה כמו פגר, מזיע, מסריח, בקושי נושם,
מחכה למוות שיבוא ויגאל אותי מיסוריי. בלילות אני יוצא לרחוב
המגעיל שורץ החלאות וגועל הנפש הישראלי, יושב בגנים ציבוריים
ומכניס כמה שיותר כימיקלים רעילים אל תוכי כדי לנסות ולזרז את
התהליך. אני מוקף בנשים יפות שמוצאות כל כך הרבה דרכים עלובות
להגיד לי לא, ובגברים חזקים שמסבירים לי למה אני לא צריך לשים
על זה זין ולמה להרוג את הרגשות שלך זה רק יתרון.
אולי זה באמת יתרון. אולי באמת כדאי להצליח איכשהו להרוג את
הכאב שלי לפני שהוא יהרוג אותי אבל ישאיר אותי נושם.
כבר אין לי עקרונות, אין לי אמונה וכבר מזמן שאין לי אלוהים.
אני עושה מה שאני, ואם זה עובר על החוק זה רק יתרון. חוקים
מטומטמים של מדינה מטומטמת מלאה באנשים מטומטמים. הייתי רוצה
רק ליום אחד לאבד את המצפון והלב שלי, לגשת לכל הבחורות האלו
שהשפילו אותי ולהחזיר להן מה שמגיע להן לפני שאני שורף אותן עם
להביור. הייתי רוצה לשים את כל המשפחה שלי בתוך קופסת מתכת
ולהשליך אותה לים. הייתי רוצה לקחת רובה ופשוט לרוקן אותו
באמצע הרחוב, על כל הנשים הזקנות שקיללו בכל פעם שעברתי לידן,
על כל הזקנים שעברו את הכביש רק כדי להימנע ממני, על כל הילדות
הקטנות שיום אחד יהפכו בנאדם אחר להיות כמוני.
לפעמים, לפעמים אני פשוט רוצה לצרוח, רק כדי להזכיר לעצמי שאני
עדיין אנושי.