אני יודע, שלעולם לא תראי את זה,
אני יודע, שאני בעצם מדבר לעצמי,
אבל אני חייב - חייב להוציא.
יש בי מעין תחושה של מחנק,
מעין תחושה של רעב,
גופי שואף לשלך,
רוצה אותך בתוכו,
רוצה למחוץ אותך חזק-חזק,
כדי שתכנסי אל מתחת לעור.
אי-אפשר (לפחות אני לא יכול) להציב במילים
את ההרגשות האלו - אי-אפשר להוציא אל האור.
אני רוצה לעמוד על קצה מגדל גבוה ולצעוק:
"אני אוהב אותך!... אוהב אותך!!... אותך ליאור!!!",
אבל לא יכול - את לא נותנת לי, את לא מרשה,
את מסתתרת תחת מעטה של בריחה, את מבינה ולא רוצה,
את גורמת לי ליסורים אין-קץ, את גורמת לי להתפוצץ!
חשבתי, שאני יכול לעמוד בזה - חשבתי שאני חזק,
בעל אופי יפאני,
אבל גם ליפאנים יש נקודת שבירה,
גם להם יש רגע שבו רוצים איזו תחושה.
אבל אני לא מצליח לכעוס - אני לא מצליח לשנוא,
כי כל פעם שזה קורה, אני חושב - יודע,
שמחר יהיה יותר יפה, כי מחר אני רואה אותך -
אני רואה את החיוך,
אני שומע את הקול,
אני מרגיש את הנשימה,
אני מריח את הסביבה,
אני טועם את הנשיקה
והן כולם שלך - שלך ולא שלי,
לכן אני מרגיש אותן בנשמתי - בנשמתי ולא בגופי - וזה הרבה,
זה הרבה מאוד, אבל לא מספיק.
תפסיקי אשה! מספיק עם-זה! מספיק!!!
אבל לא, כי אני עדיין רוצה להיות איתך - להסתכל בעינייך
                          ולשתוק!