אני יושב כאן וכותב לך מכתב, מנסה לבטא במילים את מה שאני מפחד
להגיד, אני מפחד, מפחד מעצמי, מפחד ממך, מפחד שתיקחי אותי
בקלות יתרה או שתיקחי את הכול ברצינות ותסתגרי, אני מפחד. עברו
הרבה אנשים בחיים שלי והגדירו מה זאת אהבה, כל אחד אמר משהו
שונה, זה מתסכל אותי. החיוך שלך מאיר את יומי, הקול שלך גורם
לי לחשוב שכל השאר מזייפים, כל מילה שלך נראית מתאימה, אני
מדמיין אותך בכל רגע שהוא, נאחז בך חזק עד שאת מתפוגגת באוויר,
הולך ברחוב מחובק עם עצמי ומדמיין שזאת את מחובקת איתי, האין
זאת אהבה? מי בא והגדיר את המושג הזה בכלל? ואם המילה לא הייתה
קיימת, לפעמים אני חושב שזה בזבוז של רגשות וכאב. אין טוב
בעולם הארור הזה, חוץ ממך, את נקודה לבנה ובודדה כאן, אני מקלל
את אלוהים על זה שנתן לך להיות כאן, את צריכה להיות למעלה,
איתו, לצדו. אומרים שאם אוהבים מישהו צריכים לדעת לשחרר אותו,
אני לא הייתי מוכן, אבל אני אגואיסט, אם הייתי יכול הייתי עושה
זאת בעיניים עצומות, הכול כדי שתהיי מאושרת. לפעמים אני מפחיד
את עצמי, חונק את עצמי, כדי שלא אעשה לך את זה. על מה אני
מדבר, את לא איתי, אני לא יודע אם את אוהבת אותי. אני אפחד
להודות בזה אם תהיה אמת בדבר. כמה כוחות תצטרכי לגייס בשביל
משימה כזאת? אני קובר את עצמי, תמיד אהבתי לעשות זאת, מנגנון
הגנה טיפשי שבקללתו נגזר עלי לישון לבד במיטה שיכולה להיות
מיקום מושלם לשניים. האין זה מוזר שאני רואה ושומע אותך בכל
פעם שאני מתאמץ לשים לב לסביבה? אני רוצה לראות רק אותך, אני
לא שם זין על אחרים, אף אחד לא גורם לי להיות מאושר חוץ ממך.
האין זאת אהבה? אלוהים קילל אותי. אני סובל וחותך את עצמי,
הכול למענך. כדי שאוכל להיות בנאדם יותר מאופק. אני מפחד לפגוע
בך פן תיסגרי, אם אורך יכבה אני אנדום, אני אמות. אחרי כל כך
הרבה סבל אמור לבוא האושר, אני ידוע שהוא בדמותך, אבל הוא
מרוחק ואני דוחק אותו ממני בלי סיבה מוגדרת. אני רוצה, אבל אני
לא יכול, בשבילך. לא מוכן למוטט את העולם שלך בגללי. יש לך
הכול ולי אין כלום, מי אני? את האור ואני עוד נקודה של החושך,
עד שתאירי אותי, אולם ספק אם תרצי, גם אם תרצי אני אתנגד.
אתנגד עד שאוותר,

תיקחי אותי אל האור,
אני אוהב אותך.