הגעתי למסקנה עכשיו... שהכל הצגה אחת גדולה. ואל תשאלו מה זה
הכל... כי הכל, זה פשוט הכל.
כל הדבר הזה, שאנחנו קוראים לו חיים... כל מה שקורה בתוכו, וכל
מה שלא קורה.
כי בסך הכל, אין שום מטרה אמיתית. אני אפילו לא יודעת אם צריכה
להיות מטרה. אז למה אני מחפשת אחת? זה נורא מטריד אותי בזמן
האחרון.
כל כך הרבה דברים אני עושה, ובקושי יש לי זמן לעצור ולחשוב.
אבל בכל זאת... זו המחשבה שרודפת אותי, כבר המון זמן. וזה לא
נגמר...
מה הפואנטה של החיים האלה שלי? רוב הזמן לא טוב לי גם ככה...
בדרך כלל, אני בודדה, ומחפשת מישהו, משהו, חברה, אנשים להיות
אתם. בדרך כלל גם לא מוצאת. לא מישהו כזה שבאמת טוב לא אתו.
ומה זה בכלל טוב? מאיפה אני יודעת מה זה אושר? הרי נראה לי
שבכלל אין אושר בעולם הזה.
וכשיש אנשים, זה בדרך כלל בתקופות שבא לי להיות לבד. "מה יש?"
אני אומרת להם, "אסור להיות קצת לבד? מותר לי להקדיש זמן
לעצמי, לא?" רוב האנשים לא מבינים. מופנמת, לא חברותית, חסרת
חברים, אגואיסטית... אלף ואחת דרכים לקרוא ללבד הזה.
והכל הצגה.. כולם, או שאולי כולם זה בכלל רק אני, ממשיכים
לחיות את הלולאה הזאת...
ותמיד זה בית ספר, וצופים, וריקוד, וקצת טלוויזיה לפעמים, וקצת
מחשב, וגם שיעורי בית צריכים לעשות, אפילו שאף פעם אין חשק. כי
מי צריך את העונש הזה? מה שאני יודעת אני יודעת... ומה שלא -
לא. למה אני צריכה לדעת ולהבין הכל? זה טוב שיש אתגרים... אולי
טוב לי שלפעמים אני לא מבינה? שלא משעמם לי בשיעור... שיש לי
מה לשאול.
וכולם ככה... עושים שבעת אלפים דברים, וחיים באותה מסגרת
שקבועה לכל אחד.. בית ספר או עבודה, עבודה או לדאוג לילדים.
מכונות... שלא מקדישות זמן ליהנות משום דבר. ומה זו הנאה
בכלל?
זה כשאני מחייכת? כי אני מחייכת גם כשרע לי. אנשים חושבים שטוב
לי, ואני שמחה... אבל מתחת לחיוך הלא כל כך יפה שלי, בדרך כלל
מסתתרים להם העצב והמרירות והשעמום והבדידות והדיכאון - החברים
האמיתיים שלי שנמצאים איתי כל הזמן.
או שאולי הנאה זו בכלל האורגזמה הזאת שכולם מדברים עליה...
ומה, לא נהניתי אף פעם כל ה-15 שנים האלה? ובכלל... למה תמיד
כל מה שמעניין זה מין? ואז, או שמדברים על זה ומביך... או
שאסור כי זה יביך... ואף פעם לא אומרים לי מה שאני רוצה
לדעת... איך זה מרגיש? זה כואב? זה טוב? או שזה סתם עוד דבר...
כמו כל שאר הדברים. גם אני רוצה לנסות את זה פעם, אבל מפחיד...
זה כל כך מפחיד. לא רוצה
כל ההתבגרות הזאת, הופכת אותנו למכונות. מכונות בלי מטרה.
ואנחנו לא שמים לב. כי בתוך כל הרצון הזה להצליח, ולהיות הכי
הכי בהכל, אנחנו מאבדים את עצמנו. את הדברים שאנחנו באמת
אוהבים לעשות. אלה, שאפילו שאין להם מטרה, יוצאים מהם עם חיוך
אמיתי על הפנים.
כמו אחרי שיעור ריקוד שקורעים ת'תחת, והשרירים רועדים מרוב
מאמץ על הבר, והפנים מאדימות מרוב מאמץ, ולומדים קומבינציה
מהממת, או שעושים הרצה... או שמתכוננים לאיזו הופעה, וזורם כל
כך הרבה אדרנלין... ואפילו אז, בתוך כל הלחץ של זה, אני לא
מרגישה את הנוחות עם עצמי: כולן כל כך רזות ויפות וכוסיות,
ואני, מה לעשות... לא
או חיוך כמו אחרי פעולה שמעבירים... כמה שזה מייגע, וקשה,
ומפחיד... אבל אז החניכות נהנות מאד.
הן לא יודעות שבכלל לא הספקנו כלום, ושהכל לא יצא כמו שצריך...
וטוב להן, וכיף להן, והן יוצאות בחיוך..
כזה חיוך אני רוצה, של ילדות. של תמימות. כי מי צריך בכלל מטרה
בחיים? היה הרבה יותר טוב בגיל שלוש, כשלא היו מטרות, אבל גם
לא דאגות ולחצים... לפני שהתחלנו לאבד את עצמנו (אולי כי לא
היה מה לאבד). לפני שהתחלנו להעמיד פנים. כשהיה רע - בכינו. לא
שמנו על עצמנו מסכה. בגלל שהמסכה כל כך חונקת...
אבל אי אפשר להוציא אותה בכלל. ואני רוצה להוריד אותה מעלי... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.