לפני היציאה לדרך אל האי פיפי  הייתי חייבת להבטיח  לעצמי
שיעדי הבא יהיה יפה יותר ומרגש יותר מהאי  פנגן (קו-פנגן).
המצאתי לעצמי סיבה שתנתק אותי משם ותביא אותי למקום אחר, להלך
רוח אחר. הלך הרוח באי פנגן היה בעיקר מסע של עינוג  עצמי.
בכדי לא להתמכר לזה לחלוטין ארגנתי לעצמי פרידה חפוזה מקבוצה
מגובשת של אנשים צעירים שהפכו להיות  רעי ואהבוני להרף. חלקתי
בחברת אנשים יפים אלו חוויות של אושר תחת שמש בהירה ומים
צלולים, נסענו על אופנועים עד קצווי האי, חמישתנו אכלנו בננה
אחת שנשכחה בתיקי והפכה למזון מלכים בעת מצוקה. ישבנו על סלעים
מעל המים הכחולים וכל אחד מאתנו טעם את מלח הים שנמרח על
הקצוות הרכים של הבננה הנגוסה, מלח מעורבב ברוקו של הקודם שנגס
ברעבתנות את חלקו.
קשה היה לי לחשוב שההבטחה שהבטחתי לעצמי שאוכל למצוא מקום  טוב
יותר ממקום זה- תקוים ולמרות זה ניסיתי להדוף באומץ את
הפצרותיהם ותחינותיהם של האנשים שכבשתי מקום בחייהם, שלא
אעזוב. אבל הייתי נחושה לעזוב כשהכל בשיא .

הדרך אל האי פיפי הייתה רצופה בעיות וויכוחים על כרטיסי נסיעה.
ניסיתי למנוע זאת עוד לפני יציאתי במחשבה שאם אשלם הכל מראש
אבטיח  לעצמי חיים חסרי דאגות , אבל זה לא הוכיח את עצמו, ואני
כעסתי בכל פעם שלא הסכימו להכיר בכרטיס שלי ועשו לי בעיות שלא
לצורך.
כשעליתי למעבורת לילה מן האי פנגן לסורטאני שהיא העיר שביבשה,
המעבורת נתגלתה כסירה מכוערת מברזל שכל שטחה יועד לנוסעים.
באזור הנוסעים קידמו את פני שני טורים ארוכים של מזרנים דקים
הפרוסים לכל אורך הסיפון העליון, מימיני ומשמאלי, כשרק שביל צר
של מעבר עובר במרכז. חיפשתי ומצאתי מקום בטוח לתיק הגב שלי,
שהוא כל רכושי במסעותיי והתיישבתי על המזרן שהיה מיועד לי על
פי הסימון בכרטיס הנסיעה.
לאחר שסיימתי להתמקם התפניתי להתבונן סביבי. על המזרון הצר
שלידי ישב איש צנום עם שיער לבן וארוך. הוא נראה לי טיפוס
מפחיד למדי. בין רגליו הגפרוריות הפשוקות ושלוחות קדימה עמדו
שלל של בקבוקי בירה ועוד בקבוקים קטנים של משקה מתוק מאוד
שמיוצר בתאילנד ומכיל סטרואידים. הבחנתי גם  בין המצרכים
הפזורים שם בקופסת "פרינגלס" (צ'יפס יבש אמריקאי).
המבט העייף והתועה שלי הזמין את האיש לפנות אלי ב דברים. כשהוא
דיבר הבטתי כמהופנטת בפנים המצומקות והמיוסרות שלו. האנגלית
האמריקאית שלי זרמה ממני כמו כפתור שנלחץ נגד רצוני ועתה מסרב
להילחץ חזרה. בתחילה דיברנו על טיב המעבורות הללו, הוא הפחיד
אותי מאוד כשסיפר לי שכמעט טבע בסערה כששט באחת מהמעבורות הללו
רק לפני זמן קצר. אחר כך הוא הושיט את ידיו הרזות למעלה, אל
עבר קבוצה של חגורות הצלה כתומות שהיו תלויות מתנדנדות על עמוד
שעמד ליד המזרן שלו ואמר שאם המעבורת הזו תטבע הוא יזרוק לעברי
את אחת מחגורות ההצלה ורק אז ייקח אחת עבורו.
ההדגמה נראתה לי מאוד רצינית ותחושת אי נוחות מילאה אותי,
תחושה של סכנת חיים מתקרבת ומזל רע, נשאבתי לעולם הפחדים
והחוויות הרעות שלו. הממשות של ההדגמה הזו ושעת הלילה המאוחרת
התערבבו בעצבות הפרידה והחזרה לשוטטות בדרכים בגפי, התמהיל הזה
עשה את שלו ואני הרגשתי מדוכדכת ומפוחדת.
האיש שהציג את עצמו בשמו (לא יכולתי לאמץ את מוחי ולזכור את
השם) סיפר לי סיפורים מחייו. סיפורי עצבות וייאוש תמידי,
סיפורי החמצה של חיים. הוא סיפר על אישה שאהב ונישא לה. היא
נהרגה בתאונת דרכים. היה בסיפור ילד, בן שהוא פרי אהבתם.
החייל לא יכל לגדל את ילדו משום שהיה שיכור מידי וכואב מידי,
לבסוף הוא נטש את בנו יחידו אצל הוריו. בעיקר הוא דיבר על
ויטנאם, הארץ המקוללת שהפכה את חייו של נער בן 19 לזוועה
מתמשכת, על החזרה שלו שוב ושוב לארץ הזאת שלקחה ממנו את
התמימות כשהיה  חייל צעיר. הוא הסתובב עם מחצית גופו אלי וזיק
מפחיד בעיניו עבר כרשף, ואז אמר לי: "אני איבדתי שם משהו, את
מבינה את זה?!, אני איבדתי שם חלק מעצמי".
לאחר מכן הוא הפסיק לדבר ונראה שקוע בעצמו לחלוטין. הוא פתח את
מכסה האלומיניום מעל קופסת ה"פרינגלס", לגם לגימה מן הבירה
ובידיים רועדות הוציא חתיכות צ'יפס שבירות מן הקופסא והגיש
אותן לפיו. כמה חתיכות של צ'יפס התפוררו ונפלו בין אצבעותיו
הדקות וצנחו באושה רפה על המזרון הדק.
רציתי שיתעלם ממני, שלא יפנה אלי יותר בדברים, למה דווקא
אלי?!, מה הדבק השחור הזה שמדביק אותם אלי? את עלובי החיים, את
אלופי ההחמצות של האושר.
החייל הסתובב אלי בשנית ואמר  שהוא חוזר לויטנאם שוב ושוב,
אולי הוא יצליח להבין.
לא הבנתי מה הוא מחפש שם, ומה הוא רוצה להבין. ידעתי שהחשיפה
הזו שלי אליו מאיימת עלי, ההבטה הזו לתהומות הנפשיים שלו
מפחידה אותי. אבל כבר הייתי נוכחת שם, והוא היה לידי.

בחורה אמריקאית שישבה צמוד אליו מצדו השני דברה עם בחור צעיר
ואטרקטיבי למראה שהכירה זה עתה במעבורת. באוזן אחת עקבתי אחרי
השיחה בינהם, היא התחממה יותר ויותר, עד שלפתע הבחורה שאלה
למספר המזרון שמופיע על הכרטיס של החייל שלידי. אז התברר שהיא
זאת שהייתה צריכה לישון לצדי. החייל היה מיועד לישון על המזרון
שלה, ליד הבחור שהיא משוחחת עמו שיחה בטלה. ההחלפה נעשתה
בטעות.
האמריקאית אמרה לחייל שאין שום בעיה, בהביטה מבט אחד מלא
משמעות בו, היא קבעה שאין בעיה להתחלף איתו במזרונים ולהשאיר
את המצב הקיים, בוודאי שאין בעיה, היא קיבלה את הבלונדיני
הצעיר, ומה עלי?
צעקתי בלב: "לא לא, אל תשאירי אותו לישון לידי". אבל לא יכולתי
לעשות דבר, וההחלפה הרשמית סוכמה בניהם בלי לשאול לדעתי, ועתה
העובדה הייתה שהאיש המיוסר ישן לידי.

מידי פעם הרמתי את הראש מן ההבטה אל התהום הנפשי של החייל בצבא
החיים וניסיתי להמשיך ולהקשיב לשברירי שיחה שהגיעו אלי
מהאמריקאית והבחור שלידה. החייל המשיך בשלו וההפנוט שלי המשיך,
מלווה  בשאט נפש. הוא אמר לי שהוא היה במקומות בויטנאם בהם
הפגיזו ב"נפלם" כדי לשרוף את כל הצמחייה ולאתר את האויב
הקומוניסטי נע בג'ונגל. אז הוא גלה לפני את כפות רגליו והראה
לי בשר אדום מקושקש, קשקשים קשקשים של עור מת.
הוא הוסיף ואמר שכשהוא היה שם חייל הוא נהג לשחות במקווי מים
שהתגלו מאוחר יותר כנגועים בחומרים שהופצצו מן האוויר והתפרקו
במים ולאחר עשרים וחמש שנים הגוף הגיב בתגובה הזו, שהעור נופל
מן הבשר והרופאים לא יכולים לעזור לו.
המצב הנוכחי של רגליו לפי דבריו, הוא המצב הטוב ביותר שהוא
מצליח להגיע אליו.

בשלב הזה חשבתי לעצמי שאני חייבת לנתק את עצמי מן הזוועה הזו
ולנסות לישון. בלי לומר מילות סיכום שהן נשכבתי על המזרן שלי,
כשגבי מופנה אליו.
החייל המשיך לשבת שם, האורות כבו ושעת חצות עברה מזמן, המעבורת
היטלטלה על הגלים הגבוהים של תקופת הגשמים.
מידי פעם התעוררתי משינה טרופה והצצתי לעברו מפוחדת. ראיתי אדם
קטן וצנום שנשאר לישון בישיבה, כפוף-גב מעל בקבוקי המשקה שלו
הוא התנודד בחושך, סביל לקצב הגלים.
העייפות הכריעה אותי ונפלה עלי תרדמה עמוקה.
חלמתי שהוא גוחן מעלי וכמו רוח רפאים כוחות רעים עוברים ממנו
אלי, אני מרותקת  למקומי על ידי הכוח של הזיכרונות שלו ולא
יכולה לזוז ממשכבי.
פניו המיוסרות הופיעו לפני.  למילים שלו היה כוח, לזיכרונות
שלו היה כוח, ידעתי שעלי לברוח על נפשי.