לנשום עוד נשימה, לפסק שוב את שתי השפתיים הדבוקות זו לזו
במרירות אוטמטית, להזרים עוד מחשבה לגוף ולהרגיש עוד תזוזה לא
נוחה, וחוזר חלילה. עד מתי יהדהדו במוחי ללא הפסק, אפילו לרגע,
המחשבות הללו, שאת פירושן שאני מנסה ללדת לעולם על-ידי מילים
סתמיות, ללא הצלחה?
עד מתי אמשיך לתהות על האפסיות שבאדם ועל החיים שאת שקיפותן
כפי שאני רואה, למה רק אני רואה. איך רואים אחרים. איך מרגיש
גוף אחר, עם עבר אחר, עם זכרונות אחרים.
עד מתי אמשיך לגולל את עצמי בין אינסוף המחשבות המציקות הללו.
למה אני כל-כך מפחדת.
רק רוצה לדעת מה זה להרגיש לא להרגיש.
רק רוצה לדעת מה זה להיות חסרת תודעה
רק רוצה לצאת מפרדוקס המחשבה האנושית שמתחולל בי עכשיו ולהצליח
להגיע רק לרגע אחד לאיחוד נשמת אדם עם האלוהות, אם קיימת, רק
לרגע אחד, כדי להרגיש רגועה.
אומרים שאחרי המוות, שגם הוא מילה שהומצאה על-ידי בן אדם,
אומרים שהנשמה מתאחדת למקום שאין בו תודעה, או שהתודעה היא
מוגברת ביותר והכל מתאחד למין יריעה גדולה לא נראית ולא מורגשת
שהכל בה שליו ותודעה אנושית לא מסוגלת להכיל ולהבין בכלל את
הרעיון הזה. הכל אצלנו מתורגם למילים, לצבעים, לדברים שנוכל
לתפוס באחד מחמשת החושים. טירוף מתמשך של בלבול בין כל אלה
מתדפק לי עכשיו בתוך הראש שכבר כואב מרוב אי וודאות.   אני
רוצה לדעת, פשוט, למה אני לא מסוגלת פשוט...