נזירה קשישה  מכבסת את מדיה הלבנים
מתחת לעץ בננה
חיים את הרגע, והרגע שאחריו
בוהק השמש בבריכות הלוטוס
בצעדים קטנים אני צועדת
אל חדר המדיטציה, מטריה בידי
בצעדים קטנים בין שלוליות המים
בתקופת המונסון החיים רוחשים
כל רגע ורגע

באילמות ובידוד מנזרי
אני שוכבת על דרגשי בתאי
בוהה בכילת היתושים הלבנה
הגשם מתדפק על גגות הפח
ונאסף אל בריכות הלוטוס
החיים רוחשים מסביב
בכל רגע שחולף הם משתנים
וכאילו דבר לא קרה
מאז ומתמיד כך היה

אני שוכבת ונותנת לכל זה
לעבור על פני, היה כאן וחלף
וכאילו לא השאיר את רישומו עלי
לא יותר- להשאיר את רישומו בי
דבר לא דבק בי ונגרר אחרי בצעדי
אני צועדת בצעדים קטנים
בין שלוליות המים
בתקופת המונסון, מטריה בידי
אל חדר המדיטציה
שם יושבים אנשים אילמים
דבר לא דבק בהם

מי הגשמים מחליקים מן הגגות
לאדמה
מחליקים מן העור הרטוב לאדמה
מי הגשמים שוטפים עור חלק
שדבר לא דבק בו יותר
דבר לא דבק אליו
הוא הגיע לדרגת עידון והזדככות
הוא עבר את כל שלבי הייסורים
ונרגע.

(יום 8 מתוך 10 ימי שתיקה. 9 שנים למותו של נעם)