27.10.02

תקופה מאושרת בה למדתי את הים בחברת אנשים דייגים.
שהיתי על סירה נתונה לחסדי הרוח והגלים. הים שינה את צבעיו
מטורקיז לכחול עמוק, הצוקים השתפלו ישר אל קו המים ללא חוף,
ללא מקום להיאחז בו.

הדייג שלי לימד אותי לנהוג בסירה, לדעת את אורחות הגלים, להביט
מקרוב בטבע ולנסות לצפות את מהלכו עלינו- האם יבוא גשם? האם
תבוא רוח ותטרוף את סירתנו בלב ים? האם המנוע ישבות?
גופי חבול מן הסירה, עורי שחום, בצבע שוקו.

חוף אחד נשלט על ידי הקופים, "חוף הקופים"- לשם שטנו עת שקיעה.
בשעה הזו הקופים טיפסו חזרה על העצים שבג'ונגל והחוף נשאר חשוף
לגלים. במרוצי עליו, רגלי מטופפות במים והצוקים נישאים מעלי.
אני מרימה ידיים ומדמה לגעת בפסגות מעלי, נוגעת בשמים.

באי במבו אין אנשים, רק צוקים וחוף לבן עם צדפים קטנים
וצבעוניים. שברי אלמוגים נסחפו לחוף- אנחנו קופצים מן הסירה
להאבקות על החוף הלבן. הן מלמד אותי התאגרפות תאילנדית וצוחק
מתרגילי ההתחמקות שלי כשהוא אוחז חזק בראשי. מכותי מפליאות בו
חזק, חזק כל כך שזה מפתיע אותו שאישה יכולה להיות כל כך אלימה,
כל כך מלאה באנרגיות של הטבע הרוחש סביבי.

משייטים במי המפרץ. אני מתרוממת, נעמדת על ספסל העץ שבסירה
ושולחת את זרועותיי לצדדים. עפה כמו ציפור הנץ שחגה מעלינו,
ציפור דייג שחורה הצופה מהלכנו בים ממרום השמיים. אני עוצמת
עיניים ונותנת לרוח לפרוע את שיערי ואז מסתובבת ומחייכת להן,
היא חושף שיניים צחורות בפנים חרושות קמטי רוח גשם ומים
מלוחים.
הדייגים האלו- נפשם נראית לי בשקיפות דרכם, כאילו שום דבר
גופני לא חוצץ בינה לבין ליבם. הדייגים רואים אותי- את הרצון
שלי להיות אחת משלהם. הם לומדים לקבל אותי, נותנים לי ללמוד את
אורחותיהם בים, בין האיים הירוקים רוחשי החיים האלו.

במים יש אלמוגים ודגים- לפעמים גם כרישים. יש מקום בו הם
עוצרים כדי לשחות עם הכרישים. אני צופה מן הסירה- אולי אתפוס
מראה חומק של סנפיר במים. אני לא שוחה עם הכרישים- שמא אפחד
מידי כשאראה אותם ואעשה תנועות של דג במצוקה כך שהם ירצו לאכול
אותי?!

בשעות אחר הצהרים יצאנו לבד לים. בשעה שש נאסוף אנשים לבנים
שהלכו להתבודד בחוף רחוק. בינתיים אנחנו מחפשים דבר מה לעשותו.
שטים לכאן, עוצרים שם. הן מגלה שמישהו חיבל בסירה וקרע עם סכין
את הצינור שמגן על המנוע מכניסת מים דרך פתח יציאת העשן
השחור.
הוא זועם ואומר דברים רעים; שירצח את מי שעשה את זה ואני
מאמינה לו. אני משתתקת ונשכבת על גבי על גבי הספסל כדי להשקיט
את מחלת הים הזוחלת לגופי. עצרנו במקום של גלים מבולבלים
שמטלטלים את הסירה בצורה סיבובית. הן לא מוטרד מן התנועה ואילו
אני לא יכולה לשבת ישר. העדפתי לתת לו להתמודד בשקט עם הבעיה.
הוא מוציא כלי עבודה ומנסה לאלתר תיקון לצינור הקרוע. ואז אומר
בכעס שאין לדעת כמה מים נכנסו כבר למנוע ומה מידת הנזק. בלב
התפללתי שלא יכעס מידי, שלא יהיה בלתי צפוי. הן הוא אדם מסוכן
כשהוא כועס, הוא הרג חמישה אנשים.
מתוך דלי בסירה הוא מוציא חישוק מחזק, אין לו מברג כדי לפתוח
אותו והוא מאלתר מברג עם חתיכת פח. אחר כך אני מצווה בתאי
לאחוז במוט ההיגוי שנושא את המנוע בעוד הוא מחזק את החישוק
סביב הצינור הקרוע. אני אוחזת במוט, כורעת על קרשי הסירה, מנסה
להחזיק מעמד ולא להתהפך אל תוך מי הים הכהים מעומק. הגלים
מנענעים אותנו ועצם הנוכחות של שנינו בירכתיים לא מוסיפה
לשיווי המשקל.
הוא טרוד בצערו לא מודאג מחרדתי, בפתאומיות הוא פונה אלי
ומצווה עלי להרחיק את הפקו-מה, הצעיף שלי, מהגריז השחור של
אזור המנוע. אני כורעת, שוקי רגלי מקבלים סימן מודפס של חבלים
שנלחצים אל עורי. כשהוא מסיים את ההברגה המאולתרת עם הפחית אני
יורדת חזרה למצב של שכיבה על הספסל וצופה בו מאלתר תחבושת
מסמרטוט אדום שתחבוק את הצינור הקרוע.
כשזה מסתיים המנוע מותנע והכל חוזר לקדמותו; הכעס מתפוגג אט
אט, שחזור הדברים שנאמרו לו אמש והעלאת חשדות מי הוא החבלן
שוככים, הדיבורים על רצח נמחקים.

אנו שטים אל תוך המפרץ ועוגנים במרכזו- השפל לא מאפשר להתקרב
לחוף. את שארית הדרך נצעד ברגל מבוססים במים הרדודים.
האנשים נמצאו והם מטפסים לסירה. הם זוג נאהבים, אנשים יפים
למראה שבאו לבלות חופשה בגן עדן. הסירה פונה מן המפרץ אל הים
הפתוח, שם נמתחים ורידים אדומים מעל קו האופק.
השקיעה נוטלת נשימתי. השמש מחליקה למים בצבעי בורדו, ברעש גדול
של צבע אדום עז. אני מקשיבה לקול של השמש והרוח ומסתובבת כדי
לחייך להן, מפנה את ראשי חזרה כדי שלא יבחין בדמעות האושר
וההשתאות מן היופי שמציפות את עיני. כאן לא בוכים ולא מראים
רגשות קיצוניים, כאן זאת ארץ של טבע אנושי מאופק.

גופי חבול מן הסירה, ידי מיובלות ממשיכת חבל העוגן מן המים.
החיים שלנו הם סביב הסירה הזו, היא החיים; לפי מחזור הגיאות
והשפל צריך להכניסה למפרץ ולהוציאה, צריך לרוקן אותה ממים
כשגשם יורד באישון לילה. כשסופה חזקה מכה בנו והגלים גבוהים
ועומדים לטרוף אותה הן מוריד אותי בחוף מבטחים ואני צופה בו
חרדה, רועדת מקור כשהגשם מכה בי- צופה בו נוהג את סירתו מעבר
למפרץ, אל הים הפתוח ומשם אל המפרץ השני בו הרוח לא תטביע את
הסירה, את מקור מחייתו.
הגלים גבוהים, כמעט שני מטרים, יש בי חשש שאולי הפעם לא יוכל
להם.
הוא חוזר סחוט מהמאמץ, הגוף הקטן שלו נראה כל כך יציב כשהוא
עומד כך בקצה ונוהג בה, מה שמביא אותי לחשוב מה קורה כשאני לא
נמצאת כאן ולא יודעת, לא דואגת- מה אז? יום אחד תיטרף סירתו
ואני לא אדע?!

בהלכי בכפר כולם יודעים מיהי הסירה בה אני נמצאת ושואלים אותי
בתאי- "איפה הן?", אני עונה בשפתם: "בסירה שלו, אני הולכת
לאכול אורז" הם מבינים ומחייכים אלי.

מה אפשר לומר על האושר הזה, שמתחלף בפחד מהים העמוק הזה וחוזר
לאושר? הצוקים נישאים מעל הים, מטפטפים טיפות מים גדולות
ואשדים קטנים נופלים ברעש עדין אל תוך האוקיאנוס הכחול.

הלגונה של פי פי לה עם החול הלבן בקרקעית- שם אני שוחה עם
הדגים. לבנים ושחורים, כחולים וגם מפוספסים. חולמת שאני דג
בים.
הן אומר שהוא יאכל אותי עם קארי כדי שלא אוכל ללכת מכאן.