אני חושבת שאני אוהבת אותו.
אולי.
הוא מעצבן אותי לפעמים, איך שהוא לועס את הקורנפלקס שלו בבוקר
- זה יכול להוציא אותי מדעתי. גם השלוקים של השוקו.
מן מציצות כאלה שבא לך להקיא.
הרבה הסברים יש לו.
ואלרגיה לאפרסקים. וחתולים.
לפעמים אני משתגעת ממנו - אני לא מסוגלת לישון בלי משולם
ונאצר, הם הדבר היחיד שמרגיע אותי ומכניס אותי לשלווה כזו.
איתו הכל כאילו נתקע. כמו בקיר. כאילו שעולים ועולים ועדיין
נשארים באותה נקודה.
ואז הוא היה מתעטש - מתחיל ולא גומר.
או אני או נאצר.
שקוף שנאצר.
כשאנחנו רבים, מה שקורה כמעט כל הזמן, זה הדבר הכי כיף בעולם,
כי תמיד בסוף אני מנצחת והוא יורד למטה, כולו זב דם בתחתונים
עם סנופי, לקחת את הדברים, עולה על הסיטרואן המצ'וקמקת שלו
ותמיד הוא שוכח את המשקפיים אצלי, ככה שבדרך כלל הוא נתקע בזבל
בדרך.
ככה אפשר לספור כמה אנחנו רבים.
אני גם אוהבת אותו לפעמים.
לא תמיד, אבל לפעמים.
כשהוא קם בבוקר, כולו מטושטש ונתקע בקירות כמו חתול שגזרו לו
חצי שפם, כשהוא תוקע את האצבע הקטנה של הרגל בקיר ומקלל את
הכוס של האמא של אלוהים, בהחלט יש לו את הרגעים שלו שהוא
חמוד.
כשהוא מביא לי את הוודקה עם הסיגריה בבוקר.
הוא שונא שמעשנים לידו, זה מביא לו את הקריזה, אבל הוא רק
סובל.
הוא אף פעם לא אומר שום דבר.
אחר כך הוא נחנק בשירותים ומתחבר לאינהלציה.
הוא הכי נחנק כשאני מעשנת את העלים שלי -
שזה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם.
את מרי וחואנה אני מגדלת כבר 4 שנים במרפסת.
מה לעשות שזה הצמח היחיד שעוד חי אצלי?
כל הקקטוסים התייבשו לי, אפילו הפרחים מפלסטיק.
הוא מפחד אפילו להתקרב אליהם.
כשאני נהנית לי מכל שאחטה ומפנטזת והדלתות מתחילות לרקוד לי עם
הפלורסנטים והכפכפים, ופתאום הכל מסתובב ואני קלה כמו אויר,
כמו הנוצה של פורסט גאמפ, ואז אני כמו חתול קטן והולכת ומלקקת
לו את האצבעות של הרגליים ועושה לו מיאו... מיאו... הוא מתחבא
מאחורי "הארץ" שלו ומאיים שלא ידבר אתי כשאני מסטולה.
שלא ידבר.
אף אחד לא יתן לו בלילה, אפילו לא נאצר ובטח שלא משולם.
-"נו רוניל'ה, איך הפירה?"
- (נראה כמו השאריות של הקיא של החתול שלי!)
אני שונאת את האמא שלו.
קרפדה זקנה. היא לא אוהבת אותי ורואים את זה בעיניים הפוזלות
שלה.
היא מה זה שומרת על הבן שלה ובסוף תפסה אותו אחת חסודה כמוני
ומאז היא לא ישנה בלילות.
-"איך הטחורים?"
היא בהלם, אבא שלו עוזב בזעם והוא, כזה חמוד, פשוט מסמיק עד
כלות נשמתו ומגמגם בחושניות שנאחנו צריכים ללכת- עכשיו.
-"לא תשארו לקינוח ? יש יופי של קומפוט".
המארחת הפולניה המושלמת לא מוותרת ולא מאכזבת.
ארוחה זו ארוחה מהרגל הקרושה ועד הקומפוט.
אני לא יודעת למה אני איתו בכלל.
אבל זה ככה כבר חצי שנה.
כנראה בגלל שאני אוהבת. לנצל אותו.
כן, זה בטח בגלל זה.
הוא כזה בתול במוח שזה מדהים.
הוא כמו פלסטלינה שאפשר להעמיד ולמעוך וזה מה שכייף בלשחק
איתו.
והוא מסכן, דווקא אוהב אותי באמת. מביא לי פרחים, מביא לי את
הכפכפים, הוא בד"כ מאד ממושמע.
בערב לפעמים, כשאני מגזימה קצת עם הוודקה, אז יש לנו ריטואל
קבוע:
"בעמק יפה בין כרמים ושדות עומד לו מגדל בן 5 קומות. ומי גר
במגדל ?"
ככה אני משלימה את "דירה להשכיר" ונרדמת עליו, ועד שמגיעים
לחזיר יש לו שקט ממני והוא יכול להמשיך במה שעשה קודם.
הוא מדבר הרבה על העתיד, שנתחתן ויהיו לנו ילדים ובית וגינה
וסיטרואן.
ואני בוהה בו במבט מטושטש וחושבת שהוא מה זה דביל.
פעם הוא כתב לי שיר.
זה היה כשהוא חזר מהסופר ולא מצא לי נבטים, אני התעצבנתי ולא
הכנסתי אותו הביתה, אז הוא כתב משהו כמו:
"נבטי החיטב כנפשך המשתכשכת
במי אהבתי הגועשים למענך
דעי לך אהובה, כי מציאות היא הפכפכת
אך לבי לעד יהי במעונך".
הוא באמת נורא מוכשר.
שמרתי את השיר הזה בסוודר של שנה שעברה ומצאתי אותו פעם,
כשחיכיתי לאוטובוס בלילה.
הוא היה במילואים וחזר בלילה ואני הסתובבתי לי בעיר והיה נורא
גשם אז החלטתי לחזור הביתה ומצאתי בכיס את השיר הזה והתחלתי
לבכות פתאום.
היה לי סתם רע.
הכל היה חסר משמעות וגיליתי עד כמה החיים שלי מיותרים
והשלוליות הזכירו לי כמה אני מאד מכוערת והכאב של הדמעות הזכיר
לי את העדשות.
ובסוף נרדמתי ומצאתי את עצמי בתחנת האוטובוס בשלוש בבוקר,
קופאת מקור.
בא איזה סיור של המשמר האזרחי שמצא אותי והביא אותי לתחנה.
הם התקשרו אליו כי אני שוב התחלתי לבכות ולא היה בזין שלי
להתחיל להסביר ולענות לשאלות.
אז הוא בא, המלאך, והסביר ואמר, וזה שאבא שלו שופט שלום בהחלט
עזר לסיטואציה וחזרנו הביתה.
תמיד הוא נמצא כשאני צריכה אותו.
הוא בהחלט די שימושי.
אז אני חושבת שבסך הכל צריך להיות לי טוב, כי יש מי שדואג לי
ויש מי ששומר עלי מפני עצמי והוא גם אוהב אותי.
אני חושבת בעצם, שאני כמעט אף פעם לא מראה לו אהבה-
סקס לא נחשב כי אני רק מנצלת אותו.
אהבה ממש הוא אף פעם לא ראה.
