דיכאון, מילה מוזרה במקצת, מה אומרת לך המילה דיכאון? בדרך כלל
כשאומרים שמישהו בדיכאון ישר מבינים שהוא נכנס למן מבוי סתום
בחיים שלו, הוא הגיע לנקודה שכלום לא מעניין אותו, העולם יכול
להתפוצץ והוא לא ירים את הראש שלו בכלל, זה לא יזיז לו, מצד
שני כשאתה נמצא בדיכאון אנשים מבינים שאתה חושב על משהו,
דיכאון זה בעצם סימן לאנושיות, שכן אין אדם שלא יתמרמר או
ידוכא כאשר הקרובים אליו נפגעים או כאשר חייו מתפוררים וכו',
אנשים באמת מנסים לעזור לך כשאתה בדיכאון, כי מסיבה כלשהי
אנשים אוהבים להיות שמחים, והם כמובן לא יכולים לסבול את
העובדה שמישהו סובל בקרבתם, אולי כי באמת איכפת להם או אולי כי
הם מפחדים שמצב רוחו יעכיר על מצב הרוח שלהם, בכל אופן, הם
משתדלים לעזור, אבל לפעמים עזרה מאנשים אחרים זה הדבר הכי פחות
רצוי, הדבר שאנחנו לא רוצים, כשאנחנו בדיכאון, אנחנו רוצים
להיות לבד, רוצים לחשוב על הטעויות שלנו על כל הדברים שלא
עשינו נכון, ואין לנו כוח לאנשים מעצבנים שבאים ושואלים "מה
קרה?" או "אתה בסדר?" כל מה שביקשנו היה קצת שקט, זו באמת בקשה
כל כך גדולה? אולי העובדה שהאדם הוא יצור חברותי (לכאורה) גורם
לכך שאנשים לא נשארים לבד למרות כל הרצון העז שלהם להתנתק מן
החברה, וזה לא שהם לא מנסים,
זה בגלל שאנשים אחרים זקוקים לחברתם בצורה נואשת כל כך שהם לא
שמים לב מבעד לענן האושר שלהם כשבן אדם רוצה להתבודד, לפעמים
בא לי פשוט לזרוק את הכל, להעיר את החברים שלי להראות להם את
המציאות, אבל כמו שאיש דגול אמר פעם "אנשים כל כך תלויים
נואשות במערכת שהם ילחמו להגן עליה" ואני לא מאשימה אותם,
העולם שלנו היה הרבה יותר טוב אם לא היו לנו דאגות, אבל בזכות
הדאגות האלו אנו מצליחים לשמור על רמה מסוימת של שפיות, רמה
מסוימת של הגיון קר שמחזיר אותנו למציאות, גם אם אנחנו לא
רוצים להתנתק מהחלום המתוק הזה, האשליה הזו שאומרת לנו, גם אם
לא בצדק, שהכל בסדר...
משמעות הדיכאון בחיינו הפרטיים היא עצומה, הדיכאון נותן לנו
אפשרות לעשות דברים שלא היינו עושים כבדרך כלל, זה כמו מצב של
שיכרות בו כל הגבולות, כל המחסומים פשוט נעלמים ואתה מתנהג
באמת כפי שאתה, ולא לפי האשליה שנוצרה כדי למצוא חן בעיני
החברה, במצב של דיכאון כשהחיים נראים לך חסרי ערך אתה לא תהסס
ולא תחשוב פעמיים לפני שתתהלך באמצע כביש ראשי ותצעק על הנהגים
שזוהי זכותך המלאה ללכת שם, במצב של דיכאון אתה יכול לפגוע
באנשים להגיד להם מה באמת אתה חושב על הצביעות שלהם או על הדרך
הזנותית בהם הם מתנהגים, ואחרי שתגיד להם את כל זה, תצפה בהם
נעלבים וחיוך סדיסטי מרוח לך על כל הפרצוף, זה כמו להיות בהאי,
אתה לא שולט בעצמך אבל אתה נהנה, בצורה כלשהי, מכל רגע, קשה
לנו להסביר את משמעות האושר, אבל כמובן שהאושר יעמוד זנוח וחסר
עונים ללא היפוכו הגמור, הסבל, שכן ללא סבל, לא יהיה אושר, זה
מן איזון כזה שנוצר בטבע על מנת להשאיר אותנו בעולם הזה.
תמיד אמרתי שהאושר איננו קיים, זה לא בגלל שאני לא רוצה להיות
מאושרת זה פשוט בגלל שאני לא האמנתי שיכול להיווצר מצב אמיתי
בו כל הסבל כל החרא שאני מרגישה פשוט יעלם מול האושר הטהור,
אושר הוא כמו זהב טהור, הוא קיים, אבל לא כולם זוכים לראותו,
ואם כבר כן ראית אותו, אתה מבין שהוא בעצם דבר שניתן לעקם, דבר
שניתן לפגום בו בקלות, ורק אז מבינים שבעצם אין דבר כזה זהב
טהור, שבעצם כל דבר זה תערובת של זהב ושל נחושת או של אושר
וסבל.
כאב, כאב נובע מדיכאון, כאב, זה אחד מהרגשות הכי חזקים הכי
בולטים שבן האנוש מרגיש, כשאנחנו נפגעים לרוב אנו בוכים, יש
כאלה שמפנימים את זה, יש כאלה שמוציאים את הכאב בצורה של פגיעה
באנשים, הם נפגעים, אז הם גם פוגעים, בדרך כלל זה מוביל חזרה
להתחלה, לדיכאון, כשאני נפגעת, אבל באמת, אני יושבת בחדר שלי,
בחושך, אני לא בוכה, אני לא חושבת על כלום, אני פשוט יושבת שם,
כאילו הגוף שלי הוא רק הקליפה והנפש שלי לא באמת שם, אני לא
זזה, אני כאילו בהלם, אבל לפעמים כשהכאב באמת עמוק, באמת בלתי
נסבל, אני מרגישה את הדמעות זולגות לי באיטיות על הלחיים, אני
לא מנסה לעצור את עצמי מלבכות, אני פשוט נותנת לזה לזרום, אני
גם לא מנסה להעצים את הכאב אז אני לא חושבת על זה יותר מידי,
אבל לפעמים הכאב כל כך חד, כל כך פוגע שהוא כבר לא רק כאב
נפשי, הוא הופך לכאב פיזי, כאב ממשי, כאב שגורם לי לרצות לדמם,
כאב כזה שאני מתחילה לרעוד ללא שליטה, אבל ההבעה שלי נשארת
אדישה, ללא כל עיוות כאב או הבעה, אדישות כזו שאנשים לפעמים
פשוט לא מבינים, מה אני יכולה לעשות בקשר לזה? לחשוב על דרך
למנוע מעצמי להיפגע? שכן אז אני אצטרך להיות אטומה לכל רגש,
אהבה, שנאה, הכל,
אני לא חושבת שאני יכולה להגיע למצב כזה של אטימות, לא, לא
נראה לי, מצד שני, אולי זה דבר טוב, אולי האטימות הזו תביא
לישועה? אבל אולי בכלל הכאב, הדיכאון וכל החרא הזה בא ללמד
אותי משהו, אולי זה בא ללמד אותי שדיכאון ושכאב זה דבר טוב,
איך אומרים? מה שלא הורג אותך מחשל אותך, אולי זה נכון, מי
יודע? לא אני זה בטוח, אולי כל הקטע הזה של דיכאון בכלל לא
קיים? אולי אושר אמיתי כן קיים וכן נמצא אצל כל אחד בלב, נצטרך
לחיות ולראות, מחר יום חדש, מחר, הכל יראה טוב, מחר הציפורים
יצייצו, אנשים יחייכו, ידברו, יצחקו, ואני, מה אני בכלל? אני
אנדיבידואלית, אחת מתוך כמה מילירדים טובים, למי איכפת בכלל
ממני או ממה שיש לי לומר? למי איכפת בכלל אם אני בדיכאון, אם
כואב לי, אם נפגעתי קשות, כל אחד חיי את חיו שלו, ואנחנו
יכולים לשקר לעצמנו כמה שנרצה, אבל האמת עומדת איתן, ממש כאן
מול כולנו וזה לא שאנחנו מתעלמים בטעות, לא, אנחנו מתעלמים
בהפגנתיות, אבל האמת פה, והאמת היא שאנחנו אגואיסטים, אנחנו
חושבים רק על עצמנו, ואם לא רק על עצמנו אז קודם כל על עצמנו,
לעולם לא יקרה מצב בו נחשוב על אדם אחר לפני שנחשוב על
בריאותנו, חיינו, אושרנו, עושרנו, ביטחוננו וכיוצא באלה, והכאב
שבהבנה שאנחנו לבד עם עצמנו הוא כל כך כואב, כל כך אינטנסיבי,
כל כך חד, שרבים מאתנו פשוט משקרים לעצמם ולאחרים ואומרים שהם
עצמם אינם בראש סדר העדיפויות, חבל, חבל שככה אנחנו משקרים,
חבל שזוהי האמת המרה וחבל שרק אני מבינה את זה ושאף אחד אחר לא
מקבל או יקבל את זה, חבל.
אכזבה, אכזבה נגרמת בעיקר בגלל אחרים, העובדה היא שאנחנו מצפים
יותר מידי מאחרים ופחות מידי מאתנו, כאשר דבר משתבש, לרוב
מנסים למצוא שעיר לעזאזל במקום לקחת את האשמה על עצמנו, חבל,
הפחד מעונש דוחף אותנו להפליל אנשים, שהם ייענשו במקומנו, אבל
אני שואלת, לא פשוט יותר למנוע את המעשים האלו שמצדיקים עונש?
לא פשוט יותר להימנע מפשע? ואם קרה וחטאת, לא פשוט יותר
להתוודות מאשר לטוות רשת גדולה יותר של שקרים? אנשים פשוט לא
מבינים את זה וזה חבל, כל היגיון היקום מונח לרגלינו ואני
מסרבים להסתכל, ההגיון הכי פשוט יכול להוות לעיתים את הפתרון
לבעיה הכי מסובכת, אם רק נוכל לזכור תמיד את ההגיון הקר, נוכל
לצאת מקשיים יותר בקלות, נוכל לסדר את חיינו שיהיו כמה שיותר
חלקים וחסרי מהמורות (עד כמה שאפשר כמובן), אבל מה יקרה ביום
שבו הכל ייגמר, כשנעמוד כולנו מול אותו כוח עליון ששומר על
היקום ועלינו, האם נוכל להסתכל לו בעיניים ולהגיד לו באמת
ובתמים שהחיים שלנו היו מושלמים? האם נוכל להגיד לו שלא היינו
משנים דבר? שאנחנו לא מתחרטים על דבר שקרה? לא, ולמה לא? כי
אנחנו לא מאושרים, לעולם לא נהייה כיוון שתמיד אנו חושבים איך
להפוך את חיינו למאושרים יותר, אנחנו טוחנים מים, מנסים לתקן
דבר שאינו שבור, אנחנו לא מרוצים מחיינו כיוון שאנחנו לא
יכולים לקבל את העובדה שיש אושר, הוא קיים והוא ממש כאן, אנחנו
ת-מ-י-ד חייבים לסבך הכל, ולמה? כדי למצוא את הגביע הקדוש,
האושר, הבעיה היא שאנחנו לא נזהה את האושר גם אם הוא יבעט
באחורינו ויסתובב עם שלט ניאון ענקי שאומר "אני האושר", וזה,
כל זה, כל העובדה שאנו אנושיים, טוחנים מים, ומסבכים את
העניינים, כל זה חבל, בזבוז זמן גדול, הכל יכל להיות פשוט יותר
אם היינו מסתפקים במועט שיש לנו, הבעיה היא שתמיד הדשא של השכן
ירוק יותר.