בעיתון ראיתי פרסומת - "חג הבשמים!" הכריזה הכותרת.
ואני גלגלתי את עייני, וניסיתי להזכר...
חנוכה - חג האורות, פורים - חג האורים, פסח - חג החירות
והמצות.
ממתי ראש השנה הוא חג הבשמים?

יצאתי החוצה, והסתנוורתי, לא הבנתי מאין מגיע האור הבוהק באמצע
ספטמבר, עד שמצמצתי מספר פעמים, עיני התרגלו לזרקורים, וגיליתי
את שלט הפרסומות המחריד שמשדר נון סטופ מעל הדוכן של "תנובה
למען החייל" ברכבת מרכז. עם האוטו אני כבר לא מגיעה לשם, אני
חוששת שמרוב זוהר אני לא אראה את הרמזור.

אני ממשיכה לכיוון מרכז תל-אביב, צועדת לי בעליצות ברגל, מאות
דגמניות מקיפות אותי מכל עבר, תלויות מעל ראשי, מרוחות בענק על
שלטי חוצות. מדהים שגם כשמגדילים אותן ב 500% אין להן ולו רבע
פגם או חטט בעור.
מגיעה לדיזינגוף סנטר - או שמא עלי לומר - "קסטרו" סנטר? ומגלה
שהיום מעילי העור במבצע.

חוצה את הכביש למשמרת של נשים בשחור. היום אין הרבה אנשים, נו
- לפי ה"קוסמופוליטן" החדש בעברית, שחור זה כבר ממש פאסה, היום
"קאמל פלאש" עם מגן דוד זה ה-דבר.

מולי עוברת חבורת תיכוניסטיות, הילקוט עם הכתפיה האלכסונית
חוצה את החזה, והפסים הבלונדינים משתובבים עם טיפות הגשם על
המדרכה.
ראיתי איך אחת מהן מניעה את שפתיה, ועיניה מצטמצמות במאמץ
לקרוא את שכתוב לי על השלט - הלאה ה...? אין ספק שבבית הספר לא
מצפים מהן להתרכז מספיק למשך שתי מילים שלמות.
היא מושכת בכתפיה בחוסר אכפתיות ומתופפת על מגפיה הקטנים
המוגבהים לכיוון מק'דונלדס הקרוב.

הלאה הדיכוי החברתי, אני חושבת לעצמי, ומנסה לדמיין באיזה עולם
יחיו הילדים שלי עוד עשרים שנה.
כשהייתי קטנה תמיד דמיינתי ילדים קטנים, שמנמנים וורודים,
מתרוצצים על כרי דשא, רצים ברחובות זרועי עצים כשהים מכחיל
באופק.
היום אני מעט יותר מציאותית - ילדי בוודאי ינסו לרכוש את מראה
ההרואין שיק כבר בגיל 5, ויסתובבו עם "מייקאפ" לבן על פניהם
החיוורות גם כך. קשה לתפוס צבע כשמאות שלטים מסתירים את השמש.
הם יקחו את מפת בנייני תל אביב וינסו לחדור בעדם אל הים, שם
ישלמו 50 ש"ח כדי להביט על מה שהיה פעם חול, ומעבר לו ישתרע
מאגר מים ענק... צבעו החום הדלוח יתמזג עם האפור של השמים
המעושנים.
הם ירצו להוריד מפניהם את המסכות האופנתיות שיקנו ב"בייבי
גאפ", אבל זיכרון התקפי האסטמה החזקים ימנע מהם לעשות כך.
לאחת מהם תהיה יד קצרה מהשניה, ככה זה כשלוקחים כדורים בזמן
ההיריון.
שלא לדבר על החסינות שלהם מאנביוטיקה שנגרמה עקב אכילת בשר
מרובה של אביהם. (פלא שהצלחתי להכנס להריון ע"י זקפת ההורמונים
המחרידה שלו)

התנערתי מהזיותי והשתרכתי לכיוון התחנה המרכזית.
אני רוצה הביתה, לירושלים, אם לא יהיה פיגוע אולי אפילו יהיה
אפשר לצאת היום ולפגוש כמה אנשים.
אולי אני חיה בלב הסכסוך, אבל לפחות הוא אנושי.