כך אני הייתי צריך למות, לא אתה. הוא לא אמר את זה במילים
האלו, אבל היה ברור מבין השורות, שלכך הוא התכוון. אם היו
אומרים לי שהוא התאבד, ולא אתה, הייתי אומר שידעתי שזה יקרה
מתי שהוא.
זועק "סליחה" הוא יורד מהבמה שהשקיפה עליך, עטוף בטלית, חנוט.
כאילו שאתה הולך לשמוע אותו עכשיו.
תאמין או לא, דבר אחד טוב צמח מהמוות שלך. זה נשמע נדוש, אבל
במותך ציווית עליו את החיים. זה אולי נראה לך קצת מעוות או
מוזר, אבל זה נכון. הוא לא יכול לבחור כמוך, הוא יודע, בניגוד
אליך, מה נשאר מאחור. אתה התיימרת לטפל בזה בתוכנית שלך שאותה
הגית במשך שנתיים. תוכנית מדויקת וקפדנית בדיוק כמו הדימוי של
מכונה גרמנית משומנת. אפס ליקויים.
הביטוי בשטח היה מחריד. את החדר עזבת מסודר בצורה משולמת
כשנכנסתי אליו כמה דקות אחרי שהגעתי לבית שלך. אמא שלך עוד
צעקה שאפילו את מגירת הגרביים השארת כמו במסדר. החדר עצמו היה
מסודר כמו בחדרים שמקבלים מתנה באחד מהמבצעים של ערוץ 2, אבל
אתה לא הפסקת שם. את הכסף שההורים נתנו לך חסכת, במשך תקופה
ארוכה החבאת בשידה של ההורים שלך. היית חכם מספיק לעשות זאת
בצורה שבה הוא יהיה חבוי אך יהיה קל יחסית למצוא אותו. השארת
גם מכתב מקיף ומפורט, ובכלל אני לא אתפלא אם מעכשיו ועד
לחמישים השנים הבאות יצוץ ממך אימייל או מכתב מוכן מראש. הכשל
שלך בכל מה שבנית, מונח בסרט שהשארת בוידאו. "להתחיל מחדש",
התיימרת להבין את הכל באופן מחושב ולוגי. אני מבין את זה - סך
הכל, שנינו לא שונים בהרבה אחד מן השני. אבל שכחת דבר אחד
חשוב, את הרגש. אי אפשר להתחיל מחדש. לא במובן שאתה חשבת עליו,
כסף וסדר ותירוצים לא יפצו על זה. היית צריך להסתכל על זה כאל
אובדן איבר בגוף. הוא לא יחזור אליך, לא יצמח או יגדל מחדש
בדיוק כמו שהוא היה, ופרוטזה לא תחזיר לך את החירות ואת השלמות
שהייתה לך קודם. אתה הופך למצולק וחי עם זה - עכשיו תקביל את
זה למימד הנפשי. הוא עשה את זה, הוא חווה את זה, ובניגוד אליך
הוא ראה מה קורה כשאמא שלך הוציאה מהכביסה את הבגדים שהשארת לה
במוצאי שבת. אז כן גרמת לו לחיות, אם לא בשבילו אז בשבילה.
השארת אותו כלוא בכוח הכאב להתמודדות עם החיים שלו, עם הריקנות
שלו. השארת אותו לבד בלי יכולת לברוח, כמוך.
עכשיו הגופה שלך עוברת לידי באלונקה. קשה שלא להיזכר בפעמיים
הקודמות שהייתי בבית הלוויות הזה. שני הורים של חברים לעבודה
נהרגו בפיגועים בהפרש של שנה וקצת אחד מהשנייה. בהלוויה
הראשונה אפילו שמענו פיגוע נוסף מתרחש, בצומת לא רחוקה. גם אז
עברה בי צמרמורת, אבל הפעם הצמרמורת יותר גדולה. אני מכיר
אותך, והמוות שלך הופך את הכל לשונה. אני שם לב לכך שאתה יותר
גבוה ממה שזכרתי.
עברו כמה חודשים מאז האזכרה של סבתא. איך לא יכולת להבין
עוצמות של כאב כבר אז? ואיך כשלת להבין, שזה כאין וכאפס לעומת
מה שתשאיר? אולי אתה כמוני. לוגי קר ומחושב בדרך כלל. היה ברור
מהרגע שסבתא התאשפזה שהיא הולכת למות. אחרי 15 שנים של
אלצהיימר אני אפילו קיוויתי שהיא תמצא שקט ומנוחה.
עם אהרון הסיפור היה דומה. שנים של מחלת סרטן והבנה שהיא הפכה
לסופנית עוזרת לך, היא מכינה אותך אל המוות נותנת לך זמן לעכל,
להתכונן ולחייך בעצב, כשאמא מתפללת לנס, כי אין אלוהים.
כך תמיד יצא לי לחמוק מהמוות. לחשוב שהוא יגיע כשאהיה מבוגר
יותר ואנשים יזדקנו. אבל בניתוק הזה שלך, הוכחת שאי אפשר
לברוח, אי אפשר להתכונן ולא ניתן להשלים. אבל לא זכית ללמוד את
הלקח. המוות חייך אז בסוף דצמבר, והוא יחייך שוב מעל הקבר שלך
11 חודשים אחר כך. יחייך כי הוא תפס אותי לא מוכן, וכי הוא
יודע שאני יודע, שיש יותר גרוע מזה, ולא משנה עד כמה שאנסה
להתכונן.
אז רק שתדע, אני מגיע אליך ביום רביעי, לביקור. וכמו בהלוויה
שלך ובחלומות פה ושם, אני מדבר, ומדבר, ומדבר - מדבר לעצמי.
דברים יפים, דברים נוקבים, אמת, כאב וכעס. הלוואי שהייתי זוכר
אותם כמו את התמונה שלך, מחייך. אבל אני לא זוכר כלום מלבד
הכאב, והכל בגללך. אידיוט. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.