צעקת "אחרי!", שלוש שנים צעקת "אחרי!" ורצנו אחריך, בלי לשאול
הרבה שאלות.
בטירונות, כשהתפרקתי למיליון חתיכות, הגעת כדי לאסוף אותן
בחזרה. "חיילים לא נשברים", צעקת לי!
"אתה חייל, בצבא הכי טוב בעולם, בגדוד הכי טוב בעולם, עם
החבר'ה הכי טובים בעולם, אתה חייל! וחיילים לא נשברים!". רק
בגללך עברתי את הקורס, ורק בגללך המשכתי להיות על מדים.
אף פעם לא הסתכלת אחורה, תמיד האמנת במה שאמרו לך,
אתה כל כך תמים! לא ידעת שמי שהולך ראשון מת ראשון? וגיבורים
מתים לא עוזרים לי?
שמעת?! אולי הם עוזרים לאחרים, לבמאים שמביימים סרטים, ולאנשים
שהכירו אותך ויהיה להם סיפורי גבורה לספר עליך -
אבל הם לא עוזרים לי! אתה שומע? הם לא עוזרים לי! כי הם לא
יהיו שם מחר בבוקר להצחיק אותי, והם לא יהיו שם כשאני אריב עם
ההורים שלי, והם לא יהיו שם כשחברה שלי תזרוק אותי. הם לא
יצעקו עלי, וירימו אותי שאני אפול, הם רק שותקים, ואתה יודע
שאני שונא ששותקים לי!

"אחרי!" צעקת,
מת עם העקרונות המטופשים שלך,
עם הגאווה שלך,
בשביל המדינה שלך.
אני יודע שאני צריך לסגוד לך, אבל אני כועס עליך כי עזבת אותי
פה לבד.

אז בפעם האחרונה, אני מצדיע לך, מעריץ אותך, אוהב אותך, שונא
אותך.