23.8.2003
אוטוטו יומולדת לשירה,
ואני... אני לבד.


לפני יומיים החברה שלי זרקה אותי...
לא משהו יותר מסובך מזה.
בלי הסברים, בלי משמעות. פשוט ככה.

הייתי בחו"ל והיא פשוט "הפסיקה להתגעגע..."

את הבשורה המשמחת קיבלתי, לא פחות ולא יותר, בהודעת טקסט. כן,
אחת כזאת ששולחים בדרך כלל לשאול מה המצב...
כמה אירוני.

פעמיים.
פעמיים היא זרקה אותי ככה, משאירה אותי לבהות באותיות
המסריחות, לחפש ת'משמעות ביניהן, לנסות לקרוא בין השורות.
וכלום. אותיות שחורות, קפואות... ממש כמוני.
יושבת חצי המומה, החצי השני שבי מנסה לא להתחיל לשבור את כל מה
שיש לידי...
אני שומעת את המח שלי מתחיל לחלק פקודות...                  

"קחי סכין, קחי אולר, קחי משהו... רק שיהיה חד.
שיכאב לך. נו... קחי כבר משהו!
מגיע לך, טיפשה, מגיע לך.
עוד פעם נפלת. עוד פעם.
מתי תלמדי כבר, הא?!
את דפוקה, מפגרת, פתטית.
אף אחד לא רוצה אותך... ואף אחד גם לא יירצה.
את תמותי לבד... כמוהה.
אולי לא ממש כמוהה... לא... את לא תקפצי מהקומה השלוש עשרה...
לא. את תמותי אחרת. לך יכאב... כן...
לך יכאב."

שקט.
להרגע.
תנשמי עמוק.
בעדינות תלטפי את הסכין, תרגישי אותו.
אל תעשי את זה, את תצטערי אחר כך...

הנה, הנה הדם שלך.
זורם ומלכלך את הכל. כל כך יפה, כל כך מושלם.
ואת, קוראת את הודעה בפעם המיליון בערך...
מכסה את הכל בדם שלך...
שתרגיש גם היא. שיכאב לה גם... רק קצת.
רק קצת.