מישהו בוכה עכשיו. אבל זה לא אתה.
זה נשמע קרוב, מאוד קרוב. כאילו זה בא כמעט מתחתייך. הקרבה אל
דמעות מפחידה אותך ומצליחה לתעתע בך לרגע. לבכי תמיד הייתה
השפעה כבדה ומייסרת עלייך, מאז שאתה זוכר את עצמך זה כך. אתה
מרים יד אחת מהחושך ונוגע בחשש בפנים. הם חלקים לגמרי למעט
אגלי זיעה שמובנים לחלוטין במצב שבו אתה נמצא. אין ספק, זה לא
אתה שבוכה עכשיו, למרות שכמעט האמנת לרגע שזה כואב.
כבר הרבה זמן ששום דבר לא מצליח להכאיב לך. לא מה שקורה סביבך,
או בטלוויזיה, או בעיתונים, שתמיד היו מקור כוזב למתרחש בעולם
שמעלייך, לפי נקודת מבטך הבלתי מתפשרת. מוזר לך שאנשים טורחים
להתעצב אל לבם בגלל דברים שמחר לא ישנו כלום. אתה לא לוקח ללב,
רק את הסיגריה שאתה מעשן מדי פעם אתה לוקח לריאות וזהו. שום
דבר אחר לא נכנס לבפנים. זו לא סלקציה, מה שאתה עושה, זו
הברירה הטבעית. רק החזקים שורדים בטבע וכך גם אתה תשרוד. אז
אתה חי חיים מנוכרים שכאלו, כשל היית אנטי-גיבור בספר בלשים
סוג ז', כשמה שמפריד בינך לבין עולם מטורף שבחוץ זה רק צווארון
מורם של מעיל אפור. מהסוג הישן. נהיה קשה להשיג אותם היום. כבר
אי אפשר להשיג דברים טובים היום בשום מקום, אז אתה מוותר על
החיפוש, על המאבק, על התהייה. יש אנשים שנוסעים להודו בשביל
לחפש את עצמם. אתה כבר מזמן הבנת שמה שלא תמצא כאן, לא תמצא
בשום מקום אחר בעולם, או בעצמך. כבר גילית את מה שהיית אמור
לגלות, שאין שם כלום, שהאמת הגדולה מעבר לא קיימת בכלל, ואולי
אתה לא ממש אוהב את התגלית הזו, אבל זה לא משנה במיוחד אם אתה
אוהב או לא. לא על מידת האהבה שתגלה הם חשבו שעה שהדמויות
במחזה חייך תפסו מקומן ושיננו דיאלוגים.
השאלה הבאה שעולה בך בנוגע למקורו של הבכי היא טבעית לחלוטין.
אתה לא רגיל לשמוע קולות יבבה. לפחות לא כאלו שנמצאים מחוץ
לסרטי פורנו. לא כאלו שנשמעים כ"כ אמיתיים וקרובים. יש סיכוי
שזו הבחורה מתחתייך. הגיוני. כשרק הכרת אותה היה נדמה לך שהיא
תהיה מהבחורות הרגשניות האלו. אם היית אדם טוב, או לא בהכרח
אדם טוב, אלא רק אדם אחר, בטח היית מלטף אותה ושואל אותה לפשר
בכייה. אבל אתה מי שאתה. לא יכול לשנות את זה. אז אתה מסתפק
בלשים מעליה את השמיכה ולהגיש לה את תחתוניה. היא מנסה להעריך
את המחווה הזו ולא מצליחה. ניסיונות עקרים כפי שנאמר, באווירה
טעונה מינית. כבר לא. מזמן עזבת את החדר למען הטלוויזיה
שבסלון. מה שיש שם חייב להיות יותר מעניין מבחורה בוכה בחדר
סגור וחשוך. מתאבקי סומו מתערבבים בשוטרים במרדף וחיי הפרא של
נמרים, זה מאוחר מדי, אתה לא יכול לעצור את המחשבות שעוזבות
וטורקות מאחוריהן את הדלת בקולניות. אולי אלו לא המחשבות, כי
אם בחורה כואבת עם איפור מרוח. אתה לא נותן לזה להטריד אותך
יותר מדי. זו לא הפעם הראשונה וודאי שלא הפעם האחרונה. היא עוד
תחזור אלייך כ"כ הרבה פעמים ותעזוב כ"כ הרבה פעמים בתקווה
שמתישהו תלמד להתייחס אליה אחרת ולהיות לצדה, קלישאתי ככל
שיישמע. גם אתה לומד משהו חדש בכל פעם, עוד קצת על האופי
האנושי. על כמה שהוא מטופש בעינייך.
כמה שעות אחרי זה אתה קם לנעול את הדלת, הרעש שהיא משמיעה
נפתחת ונטרקת מתחיל להרגיז אותך כשעל מסך הטלוויזיה מופיע רק
שלג מטושטש והשקט שנלווה אליו כמעט צורמני בדממה שהוא מפיל
סביבו. יש סיכוי לרגע. אולי במקום לנעול את הדלת תצא אחריה,
תיסע כמו מטורף וכמעט תעשה תאונה, תחשוב לעצמך בדרך על כמה
שאתה טיפש שאתה נותן לה ללכת כך. כשתגיע, תתחנן בפניה שתסלח לך
והיא תחבק אותך בשקט. ולא תשכבו לשם שינוי. רק תישארו מחובקים
כל הלילה ותדברו על כמה שקשה לכם להיות אחד בלי השני ולא תרגיש
מטופש כשתאמר לה שאתה אוהב אותה. ואולי תחזור לכוס וויסקי שקרח
שנמס בה הגיע אל הרמוניה מושלמת עם טמפרטורת החדר החם יתר על
מידה. אצבעותייך יותירו חותם שמנוני על גביי הכוס המלוכלכת גם
כך, ואתה תשוב לבהות במסך ריק ולא לחשוב אם הטשטוש שבו אתה
רואה את הדברים קשור לזה שאתה כמעט בוכה עכשיו או לעובדה שאתה
שיכור.
יש סיכוי של חמישים-חמישים לכל דבר ברגע זה של בחירה בו אתה
נתון. ברגעים כאלו שאדם מציב עצמו מול שני דברים שהוא רוצה
ומתקשה לבחור בינהם, הוא מגלה על אופיו האמיתי. יכול להיות
שככה מרגישה תקווה, מבצבצת מכל בחירה נכונה בחיים שמחכה שייקחו
אותה ויצדיקו את המוניטין שיצא לה. אתה בוחר בוויסקי, שמעולם
לא הכזיב. כנראה שזו הבחירה הנכונה. תלוי איך מסתכלים על זה
כמובן. הלילה, הוא יהיה זה שיציל אותך מבדידות.
אם היית אדם אחר, לא בהכרח טוב ולא באופן החלטי רע, אולי היית
נותן לזה לכאוב, מבין שלהתמודד עם הכאב לא אומר לשתות עד קהות
חושים מוחלטת ולהתעורר אל בוקר של שכחה. אתה יודע שהעולם הזה,
העולם הזה שבחוץ מלא בריקנות וזה לא מייאש אותך כלל. להפך, זה
נותן לך תחושת שייכות נפלאה ומתוקה כאין כמוה, אך מלאת
התנשאות. אין עבור מה להלחם בעולם של רגשות מזויפים. יכול
להיות שהסירוב שלך להשתתף בהצגה הזו הופך אותך לדבר האמיתי
היחידי שנשאר. בחורות יבכו ואתה תכסה אותן בשמיכת פיקה, הדלת
תפתח ואתה תקום על מנת לנעול אותה כראוי, העצב יעיב על לבך
לרגעים ואתה תתרחק מעצמך כדי לא לראות את מה שנבצר ממך להבין.
אתה קם מהסלון אל המיטה שבחדר, הוא עדיין חשוך, התריסים מוגפים
ודרכם חודר אור מועט, מותיר שובלים כסופים באוויר שמסתיימים עם
פגיעתם בקיר כהה. אתה מרים אצבע אל אותו אור, נוגע בו ומרגיש
כאילו אינך כאן. אינך שוכב על מיטה סתורה, שיכור כמעט לחלוטין
מהאלכוהול ומהשקט. זו לא בדידות שמאכלת בלבך כי אם שלל החלטות
גרועות שלא חשובות מספיק על מנת שתתחרט עליהן. ואחת נוספת היא
לחשוב על איך אתה מרגיש עכשיו, לראות בצבעי מים כחולים את העצב
מחלחל אל קרבייך ותופס בך מבפנים. רגעים רבים של חוסר הכרה
במציאות חולפים מעלייך במהירות אור, משנים את מיקומם בחייך
ביחד עם פסי אור לבנה שנמתחים לאורך החדר. הם יחלפו ומחר בבוקר
ישאירו אותך אדיש לדברים שאתה נחשף אליהם, וודאי תשכח שאי פעם
הרגשת כ"כ אמיתי כמו עכשיו. את הבגדים שינשרו מגופך אל עבר
רצפה קרירה לא תמצא שוב, כמו את המחשבות שחורשות את תלי
ההחלטות שעשית וקמטים בפנייך העייפים. סביר להניח שלא תחפש כלל
או אף תדע שאבדו לך.
אולי תקום עם תחושת החמצה קלה שאתה מכיר טוב למדי אל בוקר מאיר
ומפתיע ביופיו. העולם שבחוץ נראה לפעמים כ"כ יפה אחרי כמה שעות
שמתעקשות לצייר אותו בצבעים עגומים. לא שזה משנה לך הרבה. מה
שבחוץ רק נועד לשמש לך מקום מפלט ממה שמחכה לך בפנים. הרי אתה
יודע שלכל דבר יש תכלית ומטרה, אחרת הוא מיותר לחלוטין. עברת
הרבה בשביל לגלות עד כמה זה נכון. שקעת ביגון ובצער מספיק
פעמים כדי ללמוד איך להתעלם מהם, וכרגע הם רק סימפטומים למשהו
כללי יותר. כמו השעה הזו נניח. אז אתה רק צריך לעבור את השעה
הזו בשביל לשרוד. אתה מזכיר לעצמך שוב ושוב שהמחשבות לא יכולות
לגעת בך באמת, ממשיות ושורטות ככל שיידמו, מניח ליד שלך להשמט
אל הרצפה, לצייר קווים חמימים של דם על רצפת שיש, שעה שהיא נעה
בסימולטניות עם הטיפות ששייכות לעינוי הסיני בלבך המדמם. בקרוב
יגיע הבוקר ודבר כבר לא יכאב לך, אתה תקרא עיתון ותאכל
קורנפלקס בלי סוכר. תדלג על הכותרות וישר תגיע למדורי הבידור
והכתבות השוליות, אח"כ תדשדש בין אפטיות מוחלטת לאדישות סבילה.
תחשוב שהחיים היו נדיבים איתך, אבל לא תרגיש צורך מיוחד להודות
למישהו.
באופן תיאורטי, הלילה הזה מהווה את המכשול האחרון שבינך לבין
שפיות מובטחת, אתה רק צריך ללמוד לשלוט על הסבל שמחליט להכות
בך בצורה פיזית. באופן מעשי, נשארו רק עוד שעה ועשרים וחמש
דקות להעביר עד הזריחה שתהווה את סופו של הלילה. מבחינה
מטפורית, היית משול לזאב אורבני שכל הבחורות רוצות להציל,
למרות שלא קיים סיכוי אמיתי לכך שזה יקרה. כבר הבנת לפני זמן
רב שהמציאות היא יצירת כפייך, ואתה יצרת אחת מופלאה ונוראית גם
יחד.
מישהו בוכה עכשיו. יכול להיות שזה אתה.
אבל זה כבר לא ממש מפריע לך. |