שוב היה פיגוע. שוב נהרגו כמה וכמה נפצעו. יש לי הרגשה
שמבפנים, עמוק עמוק, איפה שאף אחד לא רואה, אנחנו די מרוצים
כשיש פיגוע. זאת אומרת, אם אנחנו לא נפגענו ואנחנו יושבים בבית
ורואים את זה בטלוויזיה. זה עושה לנו טוב, קודם כל לדעת שאנחנו
עוד חיים למרות שהרבה יותר קל למות. אחר כך בגלל שיש סוף סוף
משהו מעניין לראות בטלוויזיה. יש אקשן. אני בטוח שראיתי חצי
חיוך מובלע כזה אצל אחד השדרנים כשהוא נכנס עם Breaking News
והודיע שהיה פיצוץ.
דברים כאלה זורקים אותי שנתיים אחורה. האמריקאים יושבים
ומשתעממים מהחיים העלובים שלהם. כל אחד והבית שלו, עם דגני
הבוקר שלו, העיתון המשעמם שלו, האישה והילדים. אם זה יום מיוחד
אולי פנקייק. אם זה יום רגיל אז קפה אולי נטול קפאין. הולכים
ומשמינים את דרכם אל המוות במקדונלד'ס, ברגר קינג, פיצה האט,
פרינגלס, ספה וטלוויזיה. אפילו הכלב כבר לא נובח מרוב שמשעמם
לו בחיים. שום דבר מפתיע לא קורה. מקסימום האמא של אשתך מגיע
לביקור באיזה סאנדיי אחד.
לכאורה הם די מרוצים מהסידור הזה של הדמוקרטיה הכי גדולה
ומוצלחת בעולם. מצד אחד מאוד נוח לחיות את החלום האמריקאי.
להיוולד, לגדול, לעבוד ולמות עם הפסים והכוכבים. אבל מצד שני
זה לא מעניין אם אין קונפליקט. כל אחד יודע את זה משיעורי
ספרות בתיכון. אפילו שיש התחלה, אמצע וסוף, זה לא אומר שיש
דרמה. זה לא אומר שיש סיפור שאנשים רוצים לשמוע. זה לא אומר
שאנשים מסוגלים לחיות את החיים הרגילים האלה כל הזמן. יכול
להיות שהאויב צדק כשאמר שהשלום מנוון את האומה.
פסל החירות מחייכת למנהטן. כשהיא הגיעה לשם היא היתה מהגרת
מסכנה כמו כל השאר ועכשיו היא סלברטי בקנה מידה עולמי. כמו
התפוח הגדול. כמו וודי אלן ופרנק סינטרה. כמו פצצת האטום וילדי
הפרחים. כמו ניל ארמסטרונג מדלג על הירח וג'ימי הנדריקס מנשק
את השמים. באוויר יש געגוע לימים הטובים. בעוד היא חולמת בהקיץ
על לוסי ויהלומים, בשמי ניו-יורק קול נפץ מרעיד את העיר.
מהמומה פושה סביב מרכז הסחר העולמי. סי.אן.אן. פורצים לשידור.
אני בחופשת שיחרור מדליק את הטלוויזיה ורואה מטוס נכנס בשידור
חי בתאום מס' 2. הלם. שוק. מתח. אקשן. עצב. שמחה. התרגשות. מעל
לכל התרגשות. ג'ורג' בוש הבן מקבל דיווח על מטוס שהתרסק גם על
הפנטגון. התקוות התגשמו. משהו קרה. השגרה נשברה. אחרי שנים של
פנטזיה הוליוודית על מטאורים, רעידות אדמה, טרוריסטים ומתקפות
מהחלל החיצון, סוף סוף משהו קרה. אפשר להעיר את רמבו. סוף סוף
שווה לקום בבוקר, שווה להיות בחיים. סוף סוף יהיה מה לספר
לילדים, כמו שאבא סיפר על היום שרצחו את קנדי ועל ויאטנם וסבא
סיפר על נורמנדי והקומוניסטים, אנחנו נספר על 11 בספטמבר.
באיזשהו מקום בתוך תוכם האמריקאים התרגשו והתחזקו באותו יום.
באיזשהו מקום אנחנו זקוקים למלחמות כדי להמשיך להתקיים. אחרת
לקיום שלנו אין משמעות. אחרת לא התקיימנו בכלל. אחרת אין לנו
סיפור, וזה בסופו של דבר מה שאנחנו רוצים מהחיים, שיהיו סיפור
חזק וטוב. משהו עם התחלה מגרה, אמצע שתופס אותך בביצים ומותח
אותך במשך כל העמודים עד לסוף שמשאיר אותך עם פה פעור ומידע
חדש על החיים.