הקצף הלבן נגע אט אט ברגליה היחפות של אורית, נוסג לו בחזרה
לים. היא עומדת עם פניה לשקיעה, מצלה על עיניה בידה. תנוחה כל
כך ילדותית, כמו קוראת תגר מול האור הגווע - "שמש את יכולה
להיעלם לך, אני עוד כאן". נהיה קר. היא רצה אלי עם ידיה פשוטות
קדימה, תופשת את המגבת שאני מגיש לה. לצידנו עוד קבוצה של
נערים מנסים לשחק משחק מטקות אחרון ליום זה, כשהכדור השחור
שלהם הולך ונהיה בלתי נראה. עוד ניגוב אחרון ואנחנו הולכים.
"איתן, אם היית דג נכון שהיית לוויתן?"
"לוויתן הוא לא דג באמת."
"לא נכון, אתה שקרן! איך הוא יכול להיות דג אם הוא לא דג
באמת?"
"הוא לא נוש... "
"וחוץ מזה שהוא דג הוא גם הכי גדול שיש, ואתה לא לוויתן, אתה
סתם דג שקרן!". היא שילבה ידיים והפנתה את מבטה אל החלון
והחוצה, מתעלמת מקיומי. נאנחתי. ויתרתי על ניסיון להסביר לה,
מיותר לנסות כשהיא במצב כזה. ידעתי שזה יעבור לה אם אשתוק ואכן
עוד לפני שנכנסנו לעיר היא התחילה לספר לי סיפורים על המורה
שלה מלכה, שהיא המורה הכי טובה של כיתות א' בבית ספר, אבל למה
היא לא מרשה לבוא עם פלאפונים לבית ספר והיא גם לא נותנת לה
לצייר במחברת של האותיות החדשות ופעם אחת היא גם הוציאה מהכיתה
את עודד בגלל שהוא אמר מילה כזו לא יפה למוטי.
אבא של אורית עזב את הבית לפני שנתיים. הוא ברח למאהבת שלו.
אני יכול להגיד שזה היה טרגי. היו דמעות. רוני היתה צריכה
להסביר לאורית שאבא לא יחזור לגור איתן. אורית קמה בלילות
בבהלה כמה פעמים. כנראה שגם יהיו לה אילו שהם תסביכים בעתיד.
והתסביכים ייווצרו בדיוק בגלל הטרגיות של הטרגדיה הכל כך
בנאלית הזו. כך פגשתי את רוני, עם מבט טרגי על פניה היפות.
ואני חשבתי, ואני חושב עד היום, שלו אוכל למחוק את המבט הזה,
ואת הגורל המצפה לבתה, רק אז אהיה ראוי באמת לאהבתן. אך זוהי
מלחמה בחיים מדומים, של מה שיכול היה להיות אם לא היה נקטע,
חיים שהיו צריכים להיות. וכיצד טעות עשויה להיות טובה יותר
מאשר היה צריך להיות?
הגענו הביתה ורוני חיכתה לנו במסדרון. היא ליטפה את ראש בתה
ונשקה לי. כשידי מחבקות את שתיהן נכנסנו לדירה. ארוחת הערב
היתה פרושה על השולחן שבמטבח. אכלנו ולבסוף אורית קינחה במילקי
וניל שהיא הכי אוהבת בעולם. עייפות חמימה השתלטה עלינו, עייפות
כתוצאה ממנוחה. אורית נמנמה לחלופין בחיקי, ואני מלטף את גבה
באצבעותיי. זה היה אושר. אושר שרק יום שבת בערב יכול לספק.
רוני ענתה לטלפון. האם פניה החווירו? נדמה לי שרק התאבנו, אבל
לאחר מכן כבר הבחנתי בארשת של כעס, של זעם אצור. היא לא בכתה,
גם כאשר סיימה את השיחה. היא בכתה רק כאשר העירה את אורית. היא
חיבקה אותה, ומתוך דמעותיה כבר ניתן היה להבחין במין חיוך של
סיפוק, לא, של ניצחון. "אבא רוצה לראות אותך מאמי", אמרה בקול
סדוק. הילדה היתה בתחילה מעט בהלם בגלל השינה, אך במהירה נדבקה
בדמעות של אמה ובכתה בכי של הקלה, של ילדה שאיבדה דרכה וכעת
מצאה. עמדתי בצד, מסתיר את הטלוויזיה.
כן, אני כנראה ליוויתן.