"הדוד יעקב מת."
"מי זה? הוא לא מת כבר מזמן?"
"נו, אתה בטח זוכר אותו, הוא היה אצלנו פעם אחת, בפסח."
"האמת היא שאני ממש לא זוכר."
"לא משנה. בשלוש וחצי, בבית העלמין הישן של עכו, אל תאחר.
ותתקלח לפני."
"ביי..."
"וכיפה."
"טוב אמא...! ביי!"

נכנסתי מתחת לשמיכה וניסיתי להבין למה זה מגיע לי. רציתי לתפוס
עוד רגע אחד קטן של שקט אבל הקול החד של אימי הדהד לי בראש.
סיכמתי עם עצמי שיש דברים גרועים יותר מללכת ללוויה בסוף
העולם, ושאם חייבת להיות אמא אז גם חייבים ללכת ללוויה של איזה
דוד רחוק שלה. יצאתי מהמיטה והרמתי את התריס, השמש הכתה בי,
גבוהה, מנותקת, עוקצנית. השעה הייתה קצת אחרי אחת בצהרים, ועם
הזמן שייקח לי למצוא את בית הקברות בעיר הכי מתה במדינה הזאת,
אין לי עוד הרבה זמן.

מקלחת קצרה, ג'ינס וחולצה כחולה כהה, קפה וקצת קפטן קרנץ',
ולדרך, לעכו, לפגוש את דוד יעקב שמת.

ארבע דקות לפני שלוש וחצי כבר חניתי בכניסה לבית הקברות. מסכנה
אמא, בטח תרגלה שעות מול המראה את הפרצופים שהיא תעשה לי כשאני
אגיע באיחור. עשרה אנשים, אולי קצת יותר, עמדו ליד השער, כמו
מצפים לרגע המתאים שבו ייכנסו כולם לפגוש את דוד יעקב, ממש
מסיבת הפתעה ארגנו לו כאן. יצאתי מהאוטו, והצטרפתי לחבורה, מבט
קטן לאמא, הנהון מבין לדודה עדנה, ואני שותף לאבל. את שאר
האנשים שחיכו אתן אני לא חושב שראיתי מימיי.
גבר לבוש שחורים הצטרף לחבורה והוביל אותנו פנימה. אספנו את
הדוד יעקב, ובשקט בשקט, שלא נעיר אף אחד, צעדנו אל ביתו החדש.

תמיד יש לי מן הרגשה מוזרה כשאני הולך בבית קברות, כאילו שבכל
מצבה יש איזה זוג עיניים, שבודקות אם איכפת לי שהבנאדם שקבור
שם מת, ואם הוא חסר לי, ואם עצוב לי עליו. בגלל זה אני לא אוהב
בתי קברות, בגלל זה ובגלל מצבות מוזנחות ומלוכלכות שגורמות לך
לרחם על האיש שבפנים. אני מקווה שמישהו ישמור על המצבה של הדוד
יעקב הזה, מספיק שבחיים לא היה אף אחד שיאהב אותו.

וכעבור כמה דקות הגענו. ומסביב לבור שבקצה שורה ד' חלקה 6
הסתדרנו במעגל, כל אחד מקובע במבטו אל התהום הפעורה, מדמה כיצד
ייראה הוא כשיגיע תורו. מהקבר שחפרו לדוד יעקב עלה ריח טרי,
וגם בלי לגעת היה אפשר לנחש שהאדמה לחה.
"נתחיל?" שאל הרב, ספרו פתוח ושפתיו כבר מתכוננות לקול שיבקע
מן הפה. נתחיל, אמר הדוד יעקב.
שניה אחרי שהרבי פצח בזמירות שלו, אמא שלי הסתכלה עליי במבט
הנוזף שלה והצביעה על הראש. הכיפה, איך יכולתי לשכוח. בחצי
חיוך הוצאתי את הכיפה הורודה שלי מהכיס האחורי והנחתי אותה על
הראש. היא קמצה את שפתיה בספק כעס ספק בושה. "תמיד אתה חושב
איך לעשות דווקא ואיך להיות שונה מכולם", היא אמרה לי כשהיא
ראתה את הכיפה הזאת בפעם הראשונה בבר מצווה של עידן, "אנשים
כבר שואלים אותי אם אתה".
שרון, חברה שלי לשעבר, דווקא חושבת שאני חמוד עם הכיפה הזאת,
פעם היא אפילו ביקשה שאני אשים אותה על הראש כשאנחנו שוכבים.
אבל אסור לחשוב על זיונים כשנמצאים בבית קברות.

כשהתחילו לשפוך את החול על השק הלבן של הדוד יעקב הרגשתי קצת
לא נעים בשבילו. לא הייתי רוצה שיסגרו אותי בשק וישפכו עלי חול
מול האנשים שכביכול אוהבים אותי. ואז הם הכריחו גם אותי לשפוך
עליו חול. "אני באמת מעדיף שלא", מלמלתי, "לא צריך". אבל איש
אחד גדול ועייף ויבש אמר שזאת מצווה ושכולם חייבים ושזה מביא
מזל; ואני, אני לא באמת אחד שאוהב לעשות בעיות, אז תפסתי את
האת והעליתי בה גבעה קטנה של חול ושפכתי על הדוד יעקב, וזהו,
וכבר לא ראו יותר את השק הלבן.

מחוץ לגדר של בית הקברות חי לו העולם, והמכוניות שחותכות את
האוויר, והציפורים שרודפות אחת אחרי השניה, והעננים שנודדים,
וכאן דוד יעקב כבר לא זז. ואפילו שאף פעם לא ראיתי אותו זז, זה
עדיין קצת עצוב שבגלל החול והשק והאבנים הקטנות ששמים על הקבר,
הדוד יעקב לא יזוז יותר.
ופתאום הכל התחיל להסתובב סביבי, והרגשתי שנפתח מעליי איזה חור
ענק בשמיים, והנשימה נעתקת, והגרון כמו מתכווץ אל תוך עצמו,
וקשה לי. חם.

אומרים שיש איזו אחווה אנושית אל מול המוות. אחווה, אני מגחך
לעצמי. האמא הזאת שלי, עם משקפי השמש השחורים שמכסים לה לפחות
חצי מהפרצוף, והממחטה הרטובה שצמודה לפניה, חוטפת הצצה זריזה
במראה שבתיק האיפור שלה, שהיא תסחב גם לקבר. והדוב המגודל
שלידה, שלא מפסיק להנהן בעצימת עיניים, ורק מגניב מבט מבוהל
בשעון שמסגיר הכל. כולם כבר רוצים ללכת, כולם בעצם לא רצו
לבוא. ואני עובר אחד אחד, סוקר את הבעות הפנים, ותנועות הגוף,
והפה, והעיניים, והידיים, ואולי זה רק בגלל שכבר לא רואים את
השק הלבן, ואולי זה בגלל שהדוד יעקב כבר לא יכול לראות, כמו
דגים המשוחררים מרשת בחזרה אל הים מתפתלים כולם אל החיים, אל
השגרה.
והרבי סיים, והדודות הספיקו להיאנח, והגברים החזקים אמרו לי
ולאמא להיות חזקים, והאנשים של הבית קברות כבר סיכמו על
המחירים וסוג השיש והנוסח של המצבה, ורק הדוד יעקב התחיל את
החיים החדשים שלו באדמה. מעניין אם לוקח זמן עד שמתרגלים להיות
מתים.  

אנחנו יוצאים מבית הקברות כשם שבאנו, בלי הדוד יעקב, כמובן,
שכנראה יישאר שם לתמיד. אמא מארגנת את רשימת הקניות לשבעה,
ומחלקת מצרכים בין הנשים שבחבורה. ישנם כאלו שלוחצים ידיים,
ישנם כאלו שמחבקים ומשחררים איזו דמעה נוספת שהקדישו ללוויה
ולא הספיקו לנצל, וישנה איזה אישה זקנה שלא מתקרבת, משפילה
מבט, אולי היא מבינה.  

בדרך הביתה פתאום הופיע לידי הדוד יעקב, בלי השק, עם בגדים
רגילים, אפילו קצת מהודרים. הוא חייך אליי חיוך כזה, של שמחת
חיים ושלווה. "יהיה בסדר", הוא אמר, ונעלם. יהיה בסדר. כדור אש
אדום מתקרב לקו האופק, מעמעם את החושים ואת הכאב.
מלאי תקווה ברא אותנו אלוהים, אחרת כבר היה פה מרד. גם הדוד
יעקב, שסגור בשק שיפתחו רק תולעים, יכול עוד להאמין שיהיה
בסדר.
הרדיו ממלמל מנגינות נעימות, והתנועה אינה זורמת, ואני מחכה.