מותו של הפיהרר

אני אובד להשיל
את החומריות,מעליי,מתחתיי
מצד אחד.
קדימה-אחורה,
למעלה.ענן.
למטה. אני היא הרוחות הנושבת בסלעים,
עשן הגופה הנשרפת

דרך מרצפות אבוקות,
נוזל לרצפה,אולי נוזל ניקוי
אולי ניקוי
נוזל
לכלוך

מעדיף את הפרחים יבשים.

הם מתפוררים אם כומשים במים,
נרקבו אם שוכבים...
הם תמיד...תמיד
ימותו.

טובעים,לחים בציפה מתקדמת,
חזרה ,אחורה במצעד לפידים.
בים השיער מעופף כמו נחשים קטנים...
מכיש מדוזות רכות

הכל מתחבר לקו רציף.
לא אני הרגתי. הייתה זו ההיסטוריה.