כנרת, שבע בבוקר.
החום עדיין לא עלה על פני האדמה ואובך לא ברור מכסה את השלולית
הכי יפה בישראל, ביחד עם השמש העמומה משהו, נוצר גוון כסוף
מדהים שממלא את הקימה שלי באושר.

אף אחד עדיין לא קם, ואני פוסע אל המים על החול האפור-שחור
בזלת של החוף, נותן לגלים קטנים של קור לעלות לי מהרגלים לבטן
ללב ולראש.

אני מסובב את הראש ונותן לדיסקית הכסופה עדיין של השמש למלא
אותי עיניים, ראש, לב, פעימות של לב עם פעימות של אור.

בעיני רוחי אני עובר על קו החוף, רצועה קטנה של דשא, אוהלים
ומגיע לאוהל שלך, נכנס פנימה ורואה את השפתיים שלך, מתוך שינה
נפשקות לחיוך ואני חושב, על מה את חולמת שגורם לך לצחוק כך.

אני יושב על החול, מרגיש את השמש, נעימה לא צורבת, שומע בקושי
את המים כשהם נשברים על החוף, מרגיש לרגע את מה שסתיו מכנה
אלוהים.

האובך מתפזר ואני מתחיל לראות את המים שהוא כיסה עד עכשיו עוד
רגע ואני מזהה את החופים של טבריה, הלידו והמלונות.

אנשים קמים מסביבי מישהו מחפש פק"ל קפה. שקט.

בפלאפון שתי הודעות קוליות אבל אני לא שומע. העולם נעור לחיים
וגם את, עם התיק הקטן שלך, הולכת לשירותימקלחת. אני מלווה אותך
במבט, את מזכה אותי בחיוך לא עייף, למרות שזו שעה מאוד מוקדמת
בשבילך.

את מתיישבת לידי, ביחד לבד, מתחברים לאחד שלם, האובך עוד מעט
נגמר, משאיר משהו ממנו על החול, כמו חלום מתמוסס. והזמן לא
יהווה דבר...