אני זוכרת כשאני ומוטי התחתנו, כל כך אהבנו אחד את השני, אפילו
חרטנו את שמותינו על הטבעות. אמא שלי בכתה; הבת הראשונה שלה
שהתחתנה (וגם לזה לקח המון זמן), איזו התרגשות! אבא שלי ברח
מיד לאחר החופה לעברו של בר המשקאות ואחר כך מוטי, אבא שלו
ואחי אלי היו צריכים לסחוב אותו לאוטו. גם אז אמא בכתה. לפני
החתונה אמא הייתה בוכה המון. פעם מהלחץ את מי להזמין(החיים
קשים כשאת פולניה), פעם אחרת כי שוב היא ואבא רבו וביום החתונה
התירוץ היה שהיא נאלצת בלית בררה למסור את בתה הבכורה לאותו
תימני שחרחר עם הברק החצוף בעיניים והלשון הנחרצת. בסופו של
דבר הבינה אמא שאין לה ברירה ושיום אחד אני ומוטי נמסד את הקשר
ונבנה לנו את קן האוהבים שלנו. גדלתי בין ארבעה ילדים וזוג
הורים מתוסבכים. אני מירי הבכורה. אמא תמיד נהגה לומר שאני
המתנה של החיים שלה אבל בכל פעם שהיא ואבא רבים היא פורצת בבכי
בלתי נשלט כרגיל ואומרת שלהתחתן איתו ולהביא איתו ילדים לעולם
הייתה טעות חייה ושהיא בכלל היתה צריכה להישאר עם ויסמן. ויסמן
היה החבר הראשון של אמא, אהבת חייה. עד היום היא שומרת את
האלבום עם התמונות שלהם יחד. אחרי נולד אלי. אלי תמיד היה הילד
המוצלח. הוא נחל הצלחה על ספסל הלימודים בקבוצת הכדורסל, אמא
פשוט ריחפה באוויר מהנחת שאלי הביא לה. כשאלי היה בצבא באחד
האימונים אחרי שקיבל תואר חייל מצטיין נפלט כדור וחבר טוב שלו
נפצע. אלי נשפט וישב בכלא שנה וחצי. לאחר התקרית התדרדר מצבו
של אלי והוא נסע להודו "להיזרק". כעבור שלוש שנים הוא חזר עם
בחורה הודית ותינוק בן חצי שנה. אמא כמובן פרצה ביבבות ואבא
היסה אותה ושאל "איפה מוצאים חתיכות כאלה?". שתי אחיותיי
הקטנות גלית ותמר לא היו ילדות קיצוניות. הן היו "נורמליות"
לפי הגדרתה של אמא: למדו, עזרו בבית, אף פעם לא התווכחו ולא
עשו צרות. מזל היה שאמא לא יודעת שאחותי הקטנה תמר איבדה את
בתוליה בגיל 14, אז היא הייתה באמת משתגעת.  גם אני איבדתי את
בתולי בגיל צעיר. 15 אז נחשב צעיר. האמת שמהרגע שהתחלתי לא
יכולתי להפסיק. בהתחלה אני ומוטי היינו עושים את זה בכל פינה
אפשרית בבית, אחר כך תומר נולד וכבר לא היה לי חשק. מוזר שאני
נזכרת בזה דוקא עכשיו בעוד עודד דוהר במרץ מעלי מתנשף ומתנשם.
אין לי חרטות. מאז הלידה השלישית והאחרונה שלי המצב ביני לבין
מוטי נהיה גרוע מן הרגיל. תמיד נהגנו לריב ולהתווכח אבל בשנים
האחרונות הפך המצב לבלתי נסבל. אני עצמי בסך הכל בת ארבעים
ושתיים, היום זה נחשב אצלי לצעיר אבל פעם נהגתי לומר שאני
אתאבד לפני שאגיע לגיל הזה. את עודד פגשתי בבית הקפה "פלירט"
שנמצא בפינת הרחוב שבו גרה חברתי הטובה רונה. ערב אחד רבנו אני
ומוטי התקשרתי לרונה וקבענו לשבת ולהתנחם אחת בשניה בפלירט.
פתאום הוא נכנס. בחור צעיר כבן עשרים ותשע נאה וגבוה את סנטרו
עיטר זקנקן צרפתי עיניו ירוקות ומבטו חודר. אולי העובדה שהיה
צעיר ממני היא זו שמשכה אותי אבל אני בטוחה שקודם לכן היה זה
מבטו החודר שסקרן אותי. "לכי דברי איתו" אמרה רונה, "את חושבת
שלא שמתי לב איך לא הורדת ממנו את העיניים מרגע שנכנס?" "מה
פתאום אני נשואה" עניתי, "כאילו שהפרט השולי הזה עצר את מוטי
מלהתעסק עם המלצרית הפריחה הזו!" בחייך מירי, על מי את עובדת?
את לא נשואה במשך ארבע שנים, הנישואים שלך הם על הנייר בלבד!
את אותו הלילה ביליתי בדירה של עודד. בלילה ההוא נזכרתי באותה
ההרגשה שלא הרגשתי כבר מזמן. התשוקה, הלהט. פתאום הרגשתי איך
אני כבר לא רעיה, לא אמא, הרגשתי בת עשרים שוב. אח, אותם
הלילות בהם הייתי מבלה בחברת בחורים עד השעות הקטנות. עדיין
קשה לי להשלים לפעמים עם העובדה שאני אישה בת ארבעים ושתים
שמבלה כבר שלושה חודשים בלילות קסומים עם הילד הזה, שגורם לי
להרגיש טוב כל כך עם עצמי. אף פעם לא היה לי האומץ להודות בזה
בפני אמא שלי ולהגיד לה "אמא צדקת, מוטי הוא לא הגבר המתאים
בשבילי". תמיד היחסים ביני לבין אמא שלי היו מתוחים היא אף פעם
לא הייתה מוכנה לקבל את העובדה שבתה הבכורה לא יצאה כמו שהיא
רצתה. קמתי מוקדם, עמדתי בכותונת הלילה שלי במטבח והכנתי קפה.
תומר ירד מהחדר שלו לקחת את הנשק, נתן לי נשיקה ועזב במהירות
בטריקת דלת. הילדים האלה חושבים שלא רואים כלום עליהם אבל אני
כבר הצלחתי לנחש שיש לו חברה חדשה. בזמן האחרון כל סופשבוע
שהוא חוזר מהבסיס הוא יוצא שעה שעתיים לפני שהחברים שלו
מתקשרים ובכלל, כבר המון זמן שלא יצא לי לראות אותו משקיע
בעצמו כל כך מאז הייתה לו חברה בכיתה י"א.
קראו לה מיקה. היא הייתה ילדה יפה כזאת וכל כך מוכשרת. מיקה
הייתה רקדנית בלהקת הנוער של גבעתיים. את האמת מאז מיקה לא
ראיתי אותו מאושר כל כך חוץ מבזמן האחרון. מיד אחרי תמר ירדה
יעל. יעל מבין שלושת הילדים שלי הכי מזכירה לי את עצמי. בכל
פעם שאני מסתכלת עליה אני נזכרת בעצמי בגיל שש עשרה. גם היא
בדיוק כמוני לא אוהבת שאומרים לה מה לעשות. יחד עם גיל
ההתבגרות התחילה יעל להסתגר בתוך עצמה, ממש כמו ציפור חלשה
ומפוחדת. בדרך כלל היא ילדה חייכנית עם לב טוב אבל אם משהו לא
מוצא חן בעיניה מיד היא מורדת בכל הכוח. ממש כמוני. אני מרחמת
על יעל, היא זו שהכי נפגעה מן המתחים בין מוטי לביני. יסמין
קטנה מכדי להבין מה מתרחש ותומר רוב הזמן בכלל לא נמצא בבית.
אני זוכרת שיום אחד אני ומוטי רבנו. איך שהתחילו הצעקות
והוויכוחים יעל עלתה לחדר שלה ולא הסכימה לצאת עד ליום המחרת.
"אני דואגת לה" אמרתי לרונה באותו הערב "זה לא בריא לילדה בגיל
ההתבגרות לחיות בכזו מציאות" "אל תדאגי לה" הרגיעה אותי רונה.
"יעלי ילדה חזקה, אם לא היית את זו שנכנסת לכאסח עם מוטי בכל
פעם שהקניט או העליב אותך הייתה זו היא שעושה זאת." "צודקת.
תאמיני לי רונה אני לא מבינה איך הרשיתי לעצמי להתמסר לאיש
הזה". בדרך כלל הייתי קוראת לרונה "רונצ'וק", זה היה מין מנהג
קטן בינינו. אני קראתי לה רונצ'וק והיא קראה לי מירצ'וק. חוץ
מאותן הפעמים שהרגשתי שהשיחה היתה רצינית מדי בשביל לקרוא לה
ככה. מוטי לקח את יסמין מוקדם יותר לגן. היום זה היום החופשי
שלי. בדרך כלל אני מנקה את הבית בבוקר ויוצאת עם רונה לקניות.
הבוקר התחשק לי להישאר לנוח. רונה לא עובדת מאז התאונה. לפני
שנתיים היא ובעלה מאיר חזרו ממסעדה בערב. נהגר שיכור שסטה
ממסלולו נכנס בהם חזיתית. רונה איבדה את מאיר, הוא מת על המקום
והיא עצמה נפגעה קשה בכתף ובזרוע. מדי פעם תוקפים אותה כאבים
בגב ובכתף. לא פעם אמרתי לה "רונה, מאיפה יש לך כוח לשמוע את
מטח הצרות שלי? כאילו שלא היו לך מספיק בשביל עצמך" "עזבי
מירצ'וק" היא צוחקת ואומרת, "לפעמים הצרות שלך עוזרות לי
להתעלם משלי". היא אשה חזקה מירי, אולי הכי חזקה שאני מכירה.
יצאתי מהמקלחת והדלקתי לעצמי סיגריה. עודד עוד שכב במיטה
מנומנם. "קום כבר עצלן!" "מירים תתחילי להזיז את התחת החמוד
שלך הנה " מירים.. אני אוהבת שהוא קורא לי כך, זה נותן לי
הרגשה שאני החברה הצעירה שלו ולא האשה בת הארבעים ושתיים שיש
לה שלושה ילדים ומערכת יחסים גרעה עם בעלה. יצאתי למרפסת
התישבתי והדלקתי לעצמי עוד סיגריה. "מה קורה לך מירי?"   אני
ישבת עם עצמי ומגוללת את פרטי חיי בזה אחר זה. אני חושבת
מהרהרת ומגלה שכל חיי הייתי מהססת, נפחדת חסרת ביטחון  עצמתי
את עיני וראיתי את עצמי קטנה מפוחדת ונחבאת מכווצת, ממש כציפור
חלשה...