לא יודע איך יש לי את זה, והאמת שזה לא מעניין אותי בכלל. מה
זה משנה איך? העיקר שיש. אף אחד לא יודע מה זה, וגם אני גיליתי
את זה לגמרי בטעות, כמו שמגלים את כל ההמצאות החשובות בעולם,
אבל זו לא בדיוק המצאה, זו מין יכולת כזו שיש לי בגוף. זה
פשוט. כשאני רוצה משהו, אני יורה קרן לייזר קטנה מהאצבע וזה
קורה. למשל, כשאני רוצה לשתות, או שאני מת להשתין ואין לי כוח
לקום, או כדי שדלית תחשוב שהבדיחות שלי מצחיקות, אני יורה לה
לייזר למוח ומה שאני רוצה - קורה. בהתחלה השתמשתי בזה מעט, אבל
קלטתי כמה זה מקל לי על החיים, אז נסחפתי, והתחלתי לירות לכל
הכיוונים. זוהר, חבר שלי והיחידי שיודע, הזהיר אותי: "תשמור
קצת, לך תדע מתי זה ייגמר", אבל אני אמרתי לו: "זוהר, אני חי
את הרגע וכל עוד אני יכול אז אני יורה". זוהר הוא מהאנשים האלה
שאכפת להם יותר מהזולת מאשר מעצמם. הוא הולך עם מצית רק כדי
שיבקשו ממנו אש, לומד בעל פה את מפת הרחובות, כדי לענות לכאלה
שהתבלבלו בדרך, הוא טיפוס כזה טוב, אבל לא לעצמו.
דלית חברה שלי היא אחת הבחורות שאתה אומר לעצמך 'איתה אני רוצה
להזדקן'. עד שהכרתי אותה, הייתי יורה במלא בחורות, מזיין להן
את הצורה כמו שרק חלמתי לעשות תמיד, בלי שום כובעון, אחרי
שנגמר הייתי יורה לעצמי בצ'ופי (כן, זה זה ) - והורג את כל
המחלות.
כך חייתי לי בכיף, בלי להתאמץ יותר מדי, בעצם בלי להתאמץ בכלל,
ולקחתי הכול בקלות. חייתי את החלומות שלי, בשבילי השיר של
סרוסי לא היה אשליה, הכול היה אפשרי. דלית ידעה מזה, אבל לא
היה אכפת לה, גם אם השתמשתי בזה נגדה. לפעמים היינו עושים
משחקים כאלה שאני יורה בה בכוונה ואז היא משתנה לגמרי, זה ממש
מעניין. אם היינו רבים אז הייתי מפעיל את הלייזר מהאצבע וזהו,
זה נגמר. ואז היינו עושים מייק אפ סקס ... נכון, כי שוב יריתי
בלייזר. גם את הריב עצמו אני יזמתי, סתם כדי שהזוגיות שלנו
תיראה נורמלית ולא ורודה מדיי. פעם אחת כשיריתי בה, רבנו ממש
באמת, ודלית אמרה לי שזהו, שאני כלומניק עם הלייזר שלי, שזה
הכול הצגה אחת גדולה. היא הסתכלה עליי, עצבנה אותי בכוונה יותר
ויותר, ואז חיכתה. חיכתה שכבר ארה בה, שאשנה אותה.
היה לי קשה, הסתכלתי לרצפה, בדיכאון כזה שבקושי שמעתי מה היא
אומרת, מלמלתי לעצמי משהו על בגרות ועצמאות ואיך זה שכשיש לך
הכל אין לך בעצם כלום, מלמלתי על המטרה והדרך והחשיבות שלהם
והבנתי, הבנתי שזהו, כבר אין טעם לירות, ויכולתי לפתור את זה
מיד אבל לא, זה לא אמיתי.
אני צריך לעשות את זה בדרך הישנה כמו פעם בתקופה ההיא שלכולם
היה סובארו ליאונה וחפיסת טיים ביד, שהכל היה יותר פשוט. לכולם
היה ברור מה קורה, בלי ערוץ הילדים, בלי לווין, קפה שחור היה
לנדוור , לא כמו בתי הקפה הפלצניים האלה שצצו כמו פולים אחרי
הגשם. ערבי היה ערבי, פיגוע ראינו רק בסרטים של שוורצנגר, לא
היו מליון אפשרויות באינטרנט ובסלולארי, היה טוב, היה פשוט.
הייתי חייב עוד זמן כדי להירגע אז יריתי על השעון, אח"כ יריתי
לי קפה וסיגריה לקחתי שלוש שחטות ויריתי שוב כדי שהיא תיזרק
לפח, יריתי בקפה שיעלם למדיח כדי שדלית לא תראה ששוב יריתי.
הרמתי את הראש כמעט בוכה, וראיתי אותה מסתכלת עליי, כל כך יפה
עם עניים רוויות בדמעות, היא ידעה. היא ידעה שאני אוותר
והתחילה לבכות בכי מופנם כזה, מבלי שיפלו הדמעות, בכי ממית.
יכולתי לירות בדלית, אבל זה לא היה נכון.
הסתכלתי על האצבע שלי אצבע רגילה, כסוסת ציפורן, האצבע הסתכלה
עליי. התחלתי לפזול ואיבדתי פוקוס. פתאום היה הבזק אור גדול,
מעכשיו אני בעצמי. |