ישבתי שם על הצוק,מחכה לתיזמון הנכון,לרגע המתאים בו נפשי כבר
לא תפחד ואז תוך רגע קט,תוך שניה או שתיים אני אצנח לתהום
העמוקה,כמו גל שמתנפץ על שובר הגלים,ואף אחד כבר לא ידע
שפעם הוא היה קיים,ואף אחד כבר לא יינחד שגם הוא רצה
לאהוב,ולשמוח,ולצחוק ולחייך ולחיות.
אני בעצם גל,עוד שניה גם אני יתנפץ לי,ואתה,אתם לא תדעו איך
רציתי לחיות,ולאהוב,ולצחוק ולשמוח,אתם תתעלמו כמו שאתם עושים
עכשיו,אתם לא תבינו כמה רציתם את חברתכם,את תמיכתכם.
ואני,אני ייימחק שמי מהעולם,אני יצנח לתהום,ציפור הנפש שלי
תיבכה ותיצרח ותבקש בקול חלש:"תצילו אותי",אבל אתם,אתם רק
תשקטו תיתנו לה לדמם למוות,תיתנו לה לדעוך בשקט,עד שכבר לא
תוכלו לדעת,לא תוכלו להבין,להרגיש.
על תיתנו לי ללכת,אני שתרמתי במשך כל חיי לכל מי שזקוק
לי,מופקרת אני עכשיו ביידיכם,מקורביי,שגרמתם לי
לזעוק,לבכות,לדמם,להכשל,להתאכזב-למות!!
תצילו אותי אמרתי,ואתם שטקתם,התעלמתם,אמרתם:"זה יעבור לך",אבל
זה לא עבר,ורע לי עכשיו,ואני לא רוצה להיות פה... תצילו
אותי,תצילו בבקשה,על תיתנו לי ליפול,הנפש שלי עוד יכולה לעצור
את הדמעות ולחייך ולאהוב... .
כלום לא עזר,איכזבתם אותי,בכיתי בקול,והם רק הביטו בי בעיניים
עדישות,ואני שכבר לא יכולתי לסבול נעמדתי על שתי רגליי וקפצתי
אל התהום העמוקה,לדרך שאין לה חזרה.
אבל אתם...,אתם רק שתקתם.