די!

כל הרגשת התסכול היתה כמו דקירות קטנות של מחט בלב.
אפשר לומר שהאמזונס היה נראה כמו הירקון לעומת נהר הרגשות שרץ
בליבי.
כל הזמן, שוב ושוב, הרגשה של חוסר איזון, של חוסר מוצא, של
חוסר ידע.
What the hell? No hell, only heaven.
הלוואי שזה היה כמו גן עדן...

שוב הרצפה נשמטת,
שוב השמיים נופלים,
שוב אטלנטיס שוקעת,
ולמה?
למה בעצם?
זה לא שווה את זה!
I fear nobody, just myself.

ולסיום, כמה מילים משיר יפה ומרגש:
Train for the cause is staying down
It plays you out
Fall out of love again
Your dreams all end