בחדר חצי חשוך
יושבת נסיכה.
התשקע השמש והחדר יחשיך
או האם תבוא ותאיר את החדר בנוכחותך?
אור היתה נסיכה טובה. היא ישבה גבוה במגדלה הנסיכותי ורקמה
מפיות קטנות. ובהתאם למסורת, כל מפית שנרקמה היתה נקשרת למפית
הנסיכותית הקודמת לה, וכל המפיות נשתלשלו בנסיכותיות מחלון
המגדל הגבוה בו היתה הנסיכה יישובה, בעיר המגדלים הנסיכותיים
בה גרה אור.
אור התמידה במלאכתה זו, מחכה לאביר האלמוני שלה, שיחזור
ממלחמתו בדרקון, וייקח אותה סוף סוף מהמגדל הגבוה והנסיכותי בו
היתה יישובה. היא רקמה מפיות בכישרון, אם כי לא בהתמדה יתרה,
וערב קיץ אחד נמאס לה. בימי ראשית הקיץ, כשבחוץ ירוק ונעים,
נמאס לאור מלהמתין לאיזשהו אביר אלמוני, שייגאל אותה מייסוריה
לטובת בישול, אפייה, קבלת אורחים וגידול ילדים. אז אספה היא את
כל חברותיה, והודיעה להן שהיא הולכת למצוא אביר הורג דרקונים
מיומן, שהיא תחשוף בו את צידו העדין, שזקוק למפיות (ואם אפשר
גם יכול לרקום אותן לעצמו).
חברותיה הנסיכות ניסו להניאה ממעשה כה בלתי נסיכותי, שאף אין
בו כל ודאות שאכן תמצא אביר. "דרך רקימת מפיות הוכיחה עצמה זה
מאות בשנים." אמרו חברותיה הנסיכות, אך אור הצליחה לשכנען (ולא
בקושי רב) במוכרה להן את המפיות שכבר רקמה. את כל מפותיה היא
מכרה, פרט לשתיים: את זו עם העיטורים האדומים והכחולים, שהיתה
חביבה על אור מכל מפית אחרת, שהיתה המפית הראשונה שרקמה אור,
והיה זה קמיע המזל שלה במסעה, וגם המפית שהיתה באמצע הרקימה
שלה, שלא הצליחה למכור.
חברותיה הנסיכות של אור שלמו לה בלב שקט, (גם אם מעשה מכירה זה
היה קמעה לקוי נסיכותית), שלשלו את המפיות של אור מבעד לחלונן
ומייד זכו באבירים מבית טוב עם דרקון מת. אור הביטה בהן,
החליקה את ארנקה אל כיסה, וזינקה מחלונה הגבוה.
הגילוי הראשון של אור במסעה היה ששיח השושנים שצמח לו להנאתו
מתחת לחלון מגדלה היה קוצני למדיי, גם אם (וזאת למדה יותר
מאוחר), עצם היותו שם הצילה אותה ממוות כמעט בטוח. לאחר שאור
סיימה לגלות שגם לוורדים יש קוצים, ולאחר שהתגברה על הזעזוע
והלכלוכים הנגרמים מגילוי זה, החלה אור לצעוד לעבר הרי החושך.
לאחר יום שלם בו הלכה בדרכים וכל שראתה היו מגדלים עם שרשראות
מפיות משתלשלות מהם; לא אביר הורג דרקונים אחד לרפואה, ואפילו
לא דרקון - אור הגיעה למסקנה שהיא זקוקה לבן לוויה. מישהו, או
משהו, שיעזור לה להתמצא בדרך ולמצוא אביר. וכך פנתה לראשון
שנקרה על דרכה - חמור לבן וזקן שעמד ואכל דרדרים באמצע הדרך.
אור, שמעולם לא ירדה מהמגדל, לא ידעה לזהות האם היה זה "חמור"
או "סוס" (כמה מחברותיה נהגו לרקום חיות על המפיות שלהן). לכן
היא פנתה מיד אל החיה ושאלה אותה: "שלום. מה אתה או את?"
החמור נעץ בה מבט והמשיך ללעוס דרדרים. אור היתה המומה - היא
לא זכרה האם חיות יכולות לדבר, ואם כן אילו חיות, איזה שפה,
איזה ניב ואיזה מבטא, ולכן המשיכה: "הא, תסלח לי אדון או גברת
- מה שלא תהייה או שמא תהיי, אך בחיי שאני לא זוכרת אם חיות
יכולות לדבר אז אם את מסוגלת או אתה מסוגל לדבר אז בבקשה תענה
או תעני לי כי אני חייבת עזרה על מנת למצוא אביר הורג דרקונים
יד-ראשונה במצב טוב ואתה או את זה הדבר או (בעצם, אין צורת
נקבה לדבר) הראשון או הראשונה שאני רואה שהיא או הוא לא מגדל
או מפית או נסיכה ולכן אשמח מאוד אם..."
החמור נער בקול רם ואור נשתתקה; "אולי תסתמי? את לא שמה לב
שאני באמצע ארוחת הערב שלי?"
"סליחה." התנצלה אור "אני כה מצטערת, פשוט, אני קצת מבולבלת כי
החיים בחוץ הם לא מה שחשבתי שהם, ואני גם קצת רעבה..."
"רוצה?" הציע החמור והניד בראשו לכיוון הקוצים מהם לעס
בתיאבון.
"לא, תודה." כשראתה שהחמור חוזר ללעוס, פנתה שוב אור: "בכל
אופן, לא אמרת או אמרת לי מה אתה או את, וקצת מביך לי לדבר
למישהו או מישהי או משהו או משהי ש..."
"כן." בלע החמור. "הבנתי את הרעיון. אני חמור. זכר יחיד. ואודה
לך מאוד אם תדברי יותר לאט, עם פחות מילים ויותר טעם."
"אין בעיה." אמרה אור "רק ניסיתי להיות נכונה מחשבתית, וזה קשה
כשחשים את הכמיהה לסנדוויץ' בגט טעים, עם נקניק, וקצת חריף אם
אפשר ורוטב אלף האיים אבל בלי קטשופ ו.."
בלב החמור כבר גמלה החלטה: "יש לך כסף?"
"כן," אמרה אור, שלא הבינה לאן חותרת שאלתו.
"טוב, אז בואי." והחמור גיהק לקינוח ועלה על הדרך.
"לאן?" תמהה אור.
"למצוא לך מקום לאכול או מזון לישון או ההפך." הסביר, כך
שתבין.
אור נשרכה אחריו בזריזות.
תוך זמן הליכה קצר הם יצאו מעיר המגדלים.
"אני מופתעת לחלוטין" אמרה אור. "יום שלם אני הולכת בדרכים וכל
מה שאני רואה זה שרשראות מגדלים עם מפיות, ורבע שעה הליכה אתך
וכבר יצאנו ממנה."
"אין לך ידע רב בניווטים, הא, קשקשנית?"
"קוראים לי אור, ואני נסיכה, אז אין שום סיבה שתקרא לי
קשקשנית." נעלבה אור, אם כי לא מהדבר ממנו החמור נתכוון
שתיעלב.
"רגע, אור - אם את נסיכה, למה את לא במגדל שלך, רוקמת מפיות
ומחכה לאביר-הורג-דרקונים?" החמור גילה עניין.
"נמאס לי לחכות," החלה אור להסביר. "אז ירדתי, והגעתי למסקנה
שאני רוצה למצוא את האביר, לטייל קצת בעולם, לפני הנישואין.
אח"כ יהיו לנו ילדים, כזה, ולעולם לא אזכה לראות דרקון, וכך לא
תהיה לנו שפה משותפת, והוא בטח יעזוב אותי לטובת איזו פרח'ה
צעירה עם מפיות אדומות ויפות ואני אשאר לבדי עם הילדים ודמי
המזונות, זקנה ומכוערת, בודדה וגלמודה..." ואור פרצה בדמעות.
"ששש, תירגעי." אמר החמור, שהבין עם איזו צרה צרורה הוא נתקע,
אבל הוא סבר שבעלה קוטל הדרקונים יהיה אומלל יותר, ולכן החליט
לנסות ולשפר את המצב: "את עייפה, את רעבה ואת עצבנית. עוד מעט
נגיע. ותפסיקי לבכות. כשאת בוכה את לא יפה."
אור נגבה את דמעותיה ונראתה רגועה שוב, והחמור המשיך לדבר בטרם
יטבע בשטף מילותיה: "יותר טוב, עכשיו. את יכולה לעלות על גבי."
אור טפסה על גבו בהססנות נסיכותית, והחמור צרח: "תרדי!
תרדי!!!" היא ירדה והוא נאנח לרווחה: "את לא נורמלית, אור.
לעלות עליי, חמור זקן ומסכן, עם כל המסה הזו של שמלותייך? לא
התלהבת."
"הכאבתי לך?" שאלה אור בצער. "אוף, אני מצטערת, היית כה חביב
אליי. אתה בסדר?" והיא הניחה ידה על צווארו.
"כן, כן, אני בסדר. אל תדאגי, הפטפוטים שלך יעשו לי כאב ראש
יותר גדול. עכשיו, אם את רוצה לנדוד תצטרכי להיפטר מכל
השימלניות שעלייך, אחרת - אין מה לדבר על מסעות עם כל המשקל
המיותר הזה."
אור היתה כל כך נדהמת מדבריו עד שמילותיה נעתקו, וכל מה שהיה
לה לומר נסתכם ב: "מה?! אתה לא מתכוון ש..."
"אני לא מתכוון לשום דבר. את רוצה לרכב עליי - בסדר. אבל משקל
של שמלות, שימלניות, חישוקים וכיוצא בזאת לא יעלה על גבי
המסכן. זה נוגד את חברותי בקואופרציה הארגונית של החמורים
המאוחדים."
אור נעמדה בצניעות נסיכותית מאחורי עץ, הורידה את כל
שימלניותיה וקשרה אותן, והניחה את הכבודה על גבו של החמור
(משקל כבד כמעט כמוה) - "הייתי אמורה להכין מכולן מפיות, וברגע
שלא ייוותרו לי יותר שימלניות אז קשר המפיות אמור להגיע עד
לרצפה, ואז אמור האביר שלי לעבור. הואיל וויתרתי על הקריירה
הזו, אני מניחה שניתן יהיה למכור את הבד לאיזו אם לנסיכה במחיר
מופקע."
החמור נער בהפתעה; הוא הכיר את הפרוצדורה, ומכאן שהופתע מהחוש
העיסקי המפותח של הנסיכה. בניסיון להסיח את מחשבת הנסיכה
מביטנה המקרקרת, הוא פתח בסיפורים מהרפרטואר העשיר שלו. הוא רק
סיים את הסיפור על האביר שניסה לטפס על מגדל לנסיכה, והמגדל
קרס באמצע, כשהם הגיעו לפונדק הדרכים.
"טוב" אמרה אור בכניסה. "תודה על הכל. אני אסתדר מכאן." הפגינה
גבורה.
"נדמה לך." אמר החמור. " אני לא משאיר נסיכה לבד ביער. זה נוגד
את חברותי בקואופורציה הארגונית של החמורים המאוחדים."
"כן?" שמחה אור. וכך הוסכם.
פונדק "מפגש התיש" היה מקום חביב למדי - כך סברה אור לעצמה,
(בשעה מאוחרת זו של הערב רוב התיישים כבר נמו את שנתם). מעבר
לדלת הכניסה היה חדר הקבלה - קטן ומסודר, ועוד חוויה טריה
לאור. החמור אמר לעז בקבלה לסדר חדר לנסיכה, עם קנקן תה וקצת
כריכים. אור היתה עייפה ורעבה מכדי לשאול שאלות, ולקחה כמובן
מאליו את העובדה שהחמור מנהל עבורה את העניינים. היא עלתה לחדר
עם כל מטענה, והחמור , לאחר ששוחרר ממשקל השימלניות, לא היה
זקוק לאוכל אך היה זקוק למנוחה מהמאמץ של טיפול בנסיכה, וסידר
לעצמו אורווה קרובה לנסיכה.
אור ישנה היטב בלילה, לאחר יום עמוס חוויות, אך קמה מוקדם -
יחסית. בתחילה הופתעה מהחדר הלא מוכר, אך מייד נזכרה בקורות
יום האתמול. היא התרחצה, בעודה תוהה על הרעש המוזר שבחוץ -
נהמות, קרקורים ורעשים אחרים. כאשר הרעש גווע במקצת נשמעה
נקישה בדלת. היא פתחה את הדלת לחמור, ונתנה לו להיכנס.
"בוקר טוב!" אמרה. "האם ערבה עליך שנתך?"
"מה זה משנה לך?" תהה החמור.
"סלח לי?" שאלה הנסיכה והחלה שולפת מסרק, לסדר את שערה.
"אני מציע שתסתפרי, זה יקל עלייך בדרכים. יש לך איזו תוכנית
פעולה הבוקר?" החמור הטעים את המילים "תוכנית פעולה".
"כן, אבל קודם אני אוכל משהו, ואז נדבר. תואיל בטובך להצטרף
אליי לארוחת בוקר קלה?"
"נו, שיהיה." ענה החמור והם שניהם ירדו מטה.
חדר האוכל היה ריק כמעט לגמרי - רוב התיישים יצאו למרעה או
ללימודים, ומלבד פרה חדת לשון ותיש קטנוני לא היו שם הרבה
יצורים. אור התיישבה ליד שולחן צדדי, ועז צעירה יותר מזו
שבקבלה וכהה יותר, ניגשה לשרתם. אור הזמינה כוס תה, סלט ירקות,
פירות וחביתה. החמור נותר לשבת ליד אור, בהתאם לבקשתה, וברגע
שנעלמה המלצרית שאלה אותו אור בלחש "החיה הזו היא עז, נכון?"
"אכן" השיב החמור. "ושם, הזוג ההוא שמתווכח - מימין זה תיש
וזאת עם הכתמים החומים זו פרה."
"מה פרה עושה כאן?" שאלה אותו אור בתימהון.
"מה שהעז עושה - היא עובדת. טבחית של התיישים בבית הספר הסמוך
ומתווכחת עם התיש הזקן."
"למה, הם נהנים להתווכח?" שאלה אור.
"מניין לי לדעת?" שאל אותה החמור. "תגידי, אני נראה לך כמו
מודיעין?"
אור נראתה המומה "רגע, אתה לא?"
העז שהגיעה עם האוכל באותו רגע מנעה אירועים חמורים יותר: "אני
יוצא לאכול משהו, אחזור עוד מעט, אבל כדאי שתהיה לך תוכנית
פעולה."
"אין בעיה." השיבה אור והחלה לאכול, מצחה הנסיכותי שקוע
במחשבות.
רבע שעה לאחר מכן חזר החמור, והפעם נראה במצב רוח טוב יותר.
"אין כמו ארוחת בוקר טובה בחברת כמה תיישים עם מנת משכל ממוצעת
לבני מינם..." נאנח בסיפוק. "ובכן, הוד אורותך, הגעת לאיזה-שהן
מסקנות?"
"כן." השיבה אור בגאווה. "קודם כל, עלינו למכור את כל השמלניות
שלי."
"רעיון מצוין." הסכים החמור.
אור הופתעה מהנימה החיובית, אך מייד נזכרה שהוא זה שצריך לסחוב
אותן, והחידה באה על פתרונה. "מסקנה נוספת היא, שצדקת. אני
צריכה להסתפר - לא קצר מדיי, כמובן - אבל קצת מעל הכתפיים לא
יזיק, והקץ לסרוקים הארוכים, לחפיפות האינסופיות, למוס, מייצב,
מעצב, ספריי, ג'ל, זמן, לקצוות המפוצלים, לפיין..."
"אוקיי, קלטתי, אני לא סתום!" קטע אותה החמור והוסיף בשקט:
"להבדיל מכמה טיפוסים כאן..."
"ומכאן שיש לברר היכן אני יכולה להסתפר. וחוץ מזה, אולי אתה
יודע מה אוכלים דרקונים?"
"אמרתי לך כבר שאני לא מודיעין, ועל כאלו שאלות טיפשיות אני
מסרב לענות - זה נוגד את חברותי ב - "
"קואופורציה הארגונית של החמורים המאוחדים." השלימה אור את
דבריו של החמור. "סלח לי, אבל אני לא מבינה מה טיפשי בזה,
תראה, "
"נו?"
"אם אני הולכת למצוא אביר הורג דרקונים,"
"יד -ראשונה-במצב-טוב, כן?"
"אז אני צריכה למצוא דרקון קודם, לא?"
"אז?"
"אז איפה יש דרקונים, אתה יודע?" כמובן שלא. גם אני לא יודעת,
אבל אני מניחה שאפשר למצוא אותם אוכלים איזה משהו באיזה שהוא
מקום, לא?" הגיוני. שם כך יש קודם למצוא איפה הם אוכלים, ואז
למצוא אביר, והשאר ידוע. לא מסכים איתי במשהו?"
החמור כחכח בגרונו, וחשב לרגע, בזמן שאור נתפנתה לענבים שהיו
לה כקינוח, גאה בקו המחשבה הצלול והברור שלה.
"תראי, אני לא חושב שככה תמצאי את האביר הנכון." אמר לבסוף
החמור.
"למה לא?" תהתה אור, אם כי לא בהפתעה מיוחדת.
"כי נגיד שתמצאי אביר הורג דרקונים מבית טוב ועם דרקון מת
ככה."
"כן?"
אז זו'תו'מרת שהאביר שלך יהרוג את הדרקון שלו כשהוא אוכל - היה
נעים לך אם מישהו היה בא והורג אותך עכשיו?"
אור קימטה את מצחה "אתה רומז למשהו?"
"לא, חס וחלילה, נהפוך הוא - כלומר, בכל אופן, אני פשוט לא
חושב שככה מכירים את האביר הנכון בזמן הנכון; אין לך שאיפות
לאיזה אביר שהוא לא רק אמיץ אלא גם טוב לב, ולא אדם מחושב,
מרושע וקר שמפריע לאנשים - סליחה, דרקונים - באמצע ארוחת
הצהריים שלהם?"
"יש בזה משהו," השיבה אור. "בכל אופן, עדיין כדאי לברר מה
דרקונים אוכלים."
"גם בזה יש משהו." השיב לה החמור. "עוד רעיונות מבריקים?"
"לא, ממש לא. רק תגיד לי איפה אני יכולה למכור את השמלניות
והיכן אני יכולה להסתפר, נשלם, נברר מה אוכלים דרקונים ונצא
לדרך. מוסכם?"
"הולך." השיב לה החמור. "עכשיו, אם סיימת לאכול אפשר לקרוא לעז
שממלצרת כאן, בשביל החשבון והשאלות שלך." ומייד הסתובב וקרא:
"היי, מותק!"
העז הופיעה בריצה: "אל תקרא לי מותק, יש לי שם. פנינה בשבילך.
רוצים ת'חשבון?"
"כן, העלמה פנינה, וכמה שאלות, אם אפשר. אנא, הואילי בטובך
לשבת עימנו." אמרה אור.
פנינה בלעה את המסטיק בהתפעמות שגאתה בה בעקבות הפנייה
המנומסת. "טוב, אבל רק לכמה דקות."
"אני אור, ואני נסיכה, וזה המלווה שלי. ואני רוצה לדעת כמה
וכמה דברים."
"רגע, אור - אם את נסיכה, איך זה שאת לא במגדל שלך, רוקמת
מפיות?" שאלה פנינה, שלדעתה רק חוסר המזל בהיוולדה עז מנע ממנה
להיות נסיכה אמיתית.
"על הכל תינתן תשובה - אנא, המתיני בסבלנות. רציתי לדעת, קודם
כל, היכן אני יכולה להסתפר?"
"ולוותר על כל השיער היפה שלך, לא חבל? תצבעי לשחור, ממוש,
יהיה לך ממש יפה, תאמיני לי. מילה של פנינה."
אור השיבה באדיבות אך בתוקף "עזבי, הוא עושה לי יותר צרות מאשר
מועיל - הטיפול המתמיד והתחזוקה השוטפת גוזלים את כוחותיי ואת
זמני היקר."
"כן..." הנהנה העז בהבנה. "צ'מעי, אני מכירה כאן גוזז מה-זה
טוב, יעשה לך תספורת קצרה - עשר!"
"תודה לך" אמרה אור, שהכירה כבר את החמור במידה מספקת כדי
לזהות מהבעתו שאין הוא מעוניין בהמשך השיחה בכיוון זה. "ועוד
שאלה לי אלייך - היכן, לדעתך, אני יכולה למכור את כל השמלות
התחתיות שעליי?"
"את כל השמלות התחתיות את רוצה למכור, לא חבל? אני מכירה מישהו
שיכול לעשות לך מהן שמלות ממש יפות, חולצות עם מחשוף תחרה,
בטן, ניטים, עור, מה שאת רוצה."
"נהדר, אז תאמרי לי היכן אני יכולה להשיג אותו ואני אמכור לו
את השמלניות, והוא יעשה מהן... מה שהוא מבין. ועוד משהו."
"כן?" העז פנינה תהתה מה עוד יש ליצור מוזר זה, הקרוי נסיכה,
לשאול.
"אולי את יודעת, במקרה, מה אוכלים דרקונים?"
פנינה הביטה בה מזועזעת: "תגידי לי, מה אני נראית לך,
מודיעין?"
"רגע, את לא?" אור נראתה המומה.
"גלשנו לציניות!" קבעה פנינה, ומיד נזכרה בפער המעמדות. "למה
את צריכה לדעת? הייתי חושבת שבוע לא הייתי ממציאה שאלה כזו. "
החמור התרגש מהשימוש של פנינה מהמילה חושבת, אך כיוון שהעז
סיפקה לו חומר לסאטירה, הומור, ואנקדוטות משעשעות לשארית ימי
חייו, לא רצה להוציאה משלוות הנפש בה היתה שרויה בהערה שממילא
לא תזכה להערכה המתבקשת, והעדיף להסתפק בכחכוח גרון בלבד.
אור העריכה שחשיפת תוכניותיה לעז חביבה זו תסבך אותה בדרכה
יותר מאשר תועיל: "סיבות משלי, פנינה. את החשבון בבקשה."
"בבקשה ממוש, ושיהיה לך יום נעים. " ופנינה הלכה משם , נרגשת.
החמור פנה לאור: "יצור מגוון, את לא חושבת?"
אור הביטה בו בתימהון : "טיפוס המוני מצוי שכמו בסיפור גם
בחיים ממצה עצמו במשפט הראשון ומשאיר טעם חמצמץ אצל החווה
אותו."
החמור כחכח שוב בגרונו ומייד נזכרה אור בתפקידה: "אה, ללא ספק
הינה אישיות דלה למדיי, אך בל לנו לצפות ליותר מזה מפשוטי העם.
עלינו להודות לה על שסייעה לנו בפתרון שתיים מהבעיות היותר
בוערות שלנו. ועתה, לדרך! אתה טפל בחשבון ואני אגש לפרה ולתיש
שם בפינה ואברר מה אוכלים דרקונים." ומייד נפוצו החמור ואור
לדרכם.
אור ניגשה בצעדים בוטחים לשולחן בו ישבו התיש והפרה. הם בדיוק
סיימו לסעוד את ליבם ועל כן חיפשו נושא חדש להתווכח עליו.
בשאלה מה רוצה הזרה מפנינה סברה הפרה הטבחית שהיא מחפשת עבודה
בתור מלצרית, בעוד התיש היה מוכן להישבע, שהיא מבקשת לדעת מה
בדיוק שמו באוכל. והנה, הגיעה אור.
"שלום לכם." פתחה ואמרה.
"היי, " השיבה הפרה.
"צפרא טבא." ענה התיש, שהיה מורה ומחנך בבית הספר הסמוך.
"שבי-נא."
"מה אתה מזמין אותה לשבת?" תמהה הפרה בלחש.
"תגידי, פרה, את לא רואה שהיא נסיכה?" זעף התיש כלפי הפרה,
ומייד קם והסיט מושב לנסיכה, כמעשה מחאה - לפרה הוא מעולם לא
עשה כזאת, וידע שהדבר ישמש מקור להערות שנונות ולהלצות בלתי
פוסקות לכשייעלם יצור משונה זה מעל בימת הפונדק.
"רציתי לדעת... אני אור." אמרה אור בהססנות כשהתיישבה מול הפרה
בעלת ההבעה האימהית-משהו זועפת משהו-משהו והתיש בעל
ההבעה-של-מחנך-דגול-ומורה-גרוע.
"עולה בבוקר" מלמלו התיש והפרה לעצמם ומייד נזכרו בנימוסיהם -
מה שהיה להם, כמובן - "נעים מאוד." השיבו.
"הייתי רוצה לדעת, אה, מה אוכלים דרקונים?"
התיש והפרה נעצו בה מבט המום אך מייד נזכרו שאין זה נאה להפגין
בפני הצד היריב שאתה בעל חורים נרחבים בהשכלה. התיש, הודות
לניסיונו העשיר במערכת החינוך, היה הראשון להתעשת ולהשיב: "אני
שמח שהצגת שאלה חשובה זו. על שאלה זו תמהו חוקרים רבים בכל
הדורות, וקשה לדעת איזו אסכולת מדענים היא הצודקת באשר להשערה
הנוגעת להרגלי התזונה של חיה זו הקרויה דרקון. ללא ספק, פנית
למקום הנכון."
הפרה ניצלה את שאיפה האוויר שנטל התיש על מנת להמחיש באופן
מילולי את גלגול העיניים שליווה את נאומו: "עזבי אותו, הוא לא
ידע מה שהוא מדבר."
"לא?" תמהה אור.
"זו סתם טכניקת הסוואה, לא תוציאי ממנו מילה ברורה אחת
בנידון."
"מה את מבלבלת אותה, אני יודע טוב מאוד." המחנך היה מורגל
במצבים מעין אלו מניסיונו העשיר במערכת ההוראה עם תיישים
מחוצפים - החכמים, כך גילה, היו נוטים במיוחד לתכונה זו.
"דרקונים אוכלים עצים, נסיכות, וסלעים."
"עצים?" תמהה הפרה בבוז.
"בחיי, הם הגורים להתמעטות החמצן בעולמינו. וזו הסיבה מדוע
הורגים אותם האבירים."
"לא כי הם..." אור היתה מזועזעת למדיי מהרעיון - "אוכלים
נסיכות?"
"שטויות, זה לא מפריע להם." התיש הביא בה בהבעת ה"עלייך ללמוד
עוד הרבה אם את רוצה להיות חכמה כמוני, האופיינית למורים
רבים.
"אז תגיד לי, במטותא ממך," הפרה לא האמינה לו והורגזה מדבריו -
היא חששה שאם אותה היה אוכל מישהו זה לא היה מפריע לו כלל -
"בשביל מה דרקונים צריכים לאכול סלעים? מה, נסיכות ועצים זה לא
מספיק?"
"הם אוכלים סלעים בשביל שיוכלו להמריא! ובשביל אש, כמובן."
"ומה הם אוכלים בשביל שיוכלו לנחות?" שאלה הפרה בבוז
"חסידות?"
"מה פתאום חסידות? הם אוכלים כרוב, שעיכולו נמשך זמן רב מאשר
הסלעים."
"בטח, בטח," אמרה הפרה, שגם לא ידעה איך באים ילדים לעולם.
ובכל זאת, העובדה שהסתירה את אי ידיעתה תחת מסווה של ביקורת
אקדמאית גרמה לה להיראות משכנעת לא פחות מהתיש, כשאמרה: "תשמעי
לי, אור, נסיכה יקרה. המחנך הדגול הזה כאן לא יודע כלום על
דרקונים. דרקונים הם צמחונים. הם ישנים על זהב, ובגלל זה
הנסיכים הורגים אותם - בשביל הזהב. שום סיבה אחרת. הם ניזונים
על יתושים, דבורים, פילים, דבש ועכבישים."
"פטפוטי ביצים את מדברת! תשמעי לי, אור, אני חקרתי את כל
האסכולות ואין שום מאמר הטוען שדרקונים אוכלים דבש! זו שטות
מוחלטת!"
"מה שטות בזה?" היתממה הפרה.
"כנגד טיעון מוחץ זה לא היתה לתיש תשובה והא הסב את הדיון:
"ואם הם צמחונים מה פתאום הם אוכלים פילים?"
"אמרתי פילים? מצטערת, התכוונתי לבונגוויליה, המכונה פילים
בקרב גנני הפונדק." ידעה הפרה.
"ויקומו המלפפונים וילמדו את הגננים!" רגז התיש "אם להשתמש
בביטוי שאבי נוהג לומר."
החמור הבחין בויכוח מייד לאחר שסיים את ענייניו אצל פנינה,
וכיוון שראה את נפשה המתייסרת אל אור, שלא נהנתה מהמעמד כפי
שהוא היה עושה, אותת לה מייד להצטרף אליו. היא קמה ונפנתה
להודות לשניים על המעמד השימושי שסיפקו לה - ראשה היה סחרחר
עליה עקב המידע הרב שהועתר עליה, אך חששה שאין בו כל ממש נראה
כמתאמת כאשר לא הבחינו הפרה והתיש שהיא קמה, והמשיכו בדיון,
שפנה הפעם להכשרה הניתנת לגנני הפונדק.
"נו נסיכתי - מצאת משהו?" שאל אותה החמור, עמוס במיטלטלים.
"פחות או יותר. המידע האינפורמטיבי שקיבלתי מהפרה והתיש סובל
מאי-אילו סתירות וליקויים, ואינני יודעת אם יש בו ממש - אך אין
ספק שהמחקר בתחום הינו רענן ורק בראשית התחום."
"כלומר?" קטע אותה החמור.
"בוא נלך."
לאחר הביקור אצל הספר עליו המליצה פנינה - הכינוי "גוזז" הלם
אותו יותר - חתכה אור מטפחת מאחת שמלניות וקשרה אותה לראשה,
להסתרת הנזק. לאחר מכן הם הלכו לחייט, ובהסתמכות על מתאם במנת
המשכל של הספר הצליחו למכור לו את הבד במחיר גבוה משיכלו אי
פעם לקוות לו.
ביום למחרת עזבו השניים את הפונדק בו שהו. לאחר ששילמו, נתבקשו
להשאיר את חותמם, שבמקום זה הן ביקרה נסיכה אמיתי. ספר האורחים
של פונדק "מפגש התיש המותש" הינו ספר עבה, עתיק, אך - למרבה
הצער - ריק למדיי. אחת הסיבות לכך היא שרק האורחים המכובדים
חתמו עליו. כאשר נתבקשה אור לחתום בו, היא רשמה פשוט: "אור,
נסיכה, וחמור."
החמור נער מעוצמת העלבון - "סלחי לי, מה זה פה?! אני לא נחשב,
לא אוכל, לא מטפל בך? אם את חושבת, שאם את נסיכה יש לך
פריבילגות, אז את טועה!"
"למה אתה כל כך כועס?" תמהה אור.
"יומיים אני נאלץ לשמוע את השטויות שלך, ועדיין לא טרחת לשאול
אותי לשמי - אפשר לחשוב כבר מי את! מה, אני לא חמור תקני?
זורקים עליי משאות, זה לא כבד לי? אני פוגש תיישים אז אני לא
יורד עליהם? אני לא חבר בקואופורציה האירגונית של החמורים
המאוחדים?"
אור הבחינה שהחמור נעלב עד עמקי נשמתו. "אני מתנצלת, באמת. אני
ממש ממש מצטערת. לא הייתי מודעת - לחץ האירועים, הכל סובב עליי
כמו סחרחרה - אני כולי התנצלות צרופה. אמור לי, בבקשה, מה שמך
ואתקן את הנזק."
החמור חשב לרגע ואז החליט לגלות רוחב לב פתאומי: "אה, עזבי, אל
תקחי ללב. נשאיר את זה ככה. בואי נלך."
אור לא נתנה שישחקו בה: "אין בעיה - אמור לי מה שמך, ארשום
אותו ונלך."
החמור, שחשש שהם עלולים להתווכח עוד חמש דקות ברוח זו, ויתר
וסינן מתחת לחוטמו "קוראים לי מייקל. ששש..."
"למה ה "ששש..." ?" שאלה אור, אף היא בלחש "מייקל זה שם יפה
מאוד. אומנם נפוץ קמעה, אך אין זו סיבה לבוש בשם זה, גם לחמור
שוחר יחודיות שכמוך."
"את לא מבינה?" שאל החמור בבוז, ואז הוסיף בלחישה "הם חושבים
שמיכאל זה שם של בן אז הם קוראים לי מיכאלה."
אור החניקה צחקוק, וכך גם הפקידה שבקבלה, וכן התיש, הפרה,
פנינה וכל שאר הטיפוסים שפגשו החמור ואור בדרכם עד כה, שישבו
והקשיבו בעזרת כוס בחדר השני. וברוח מבודחת זו יצאו החמור ואור
לדרכם, עתירי אינפורמציה, רוחם עליזה, מצוידים בכסף ובמזון,
ומוכנים לכל מה שעלול לפוגשם. הבעיה היחידה היתה שלא כל מי
שהיה עלול לפוגשם, היה מוכן להם...
לאחר הצעידה של היום הראשון, נכנסו אור והחמור ליער עבות.
למרבה המזל, שום נפש חיה לא נראתה באיזור - כך נראה היה באותו
ערב בו התיישבו גיבורינו אל מול המדורה וסעדו את ליבם, במעט
מזון קפוא מהמטבח של "מפגש התיש".
"אני לא יודע עד כמה זה בא לך בהפתעה, אבל נצטרך לישון תחת
כיפת השמים." פתח החמור ואמר.
"כן." השיבה אור במתינות מסוימת, מנסה להבין מה שמו בלחם שהפך
אותו לכל כך קשה. "מלון אלף כוכבים, כמו שהיו אומרים בחברה
להגנת הטבע."
"אל תעבדי עליי!" התרעם החמור "את לא יצאת לטיולים!"
"איך ניחשת?" תמהה אור, בעודה מפוררת את פרוסת הלחם בניסיון
לעכל אותה בצורה כלשהי. "סברתי שהאזנותיי למדריכים היו כל כך
טובות, שלא יורגש, כאשר סוף סוף אצא לדרך, שמעולם, אבל אף פעם,
לא הייתי בדרכים."
"פשוט מאוד, אין לך ידע אלמנטרי בחיי השדאות שנדרשים מכל חובב
טיולים מצוי של החברה להגנת הטבע. למשל, פרוסת הלחם הזו."
"זה נכון," הודתה אור בהכנעה. "יש לך מושג איך מתמודדים עם
הדבר הזה?"
"תנסי להספיג על זה קצת מים, ואחר כך לקלות. אני מניח שאת,
כנסיכה מלכותית, אין לך שיניים נורמליות כלשאר בני התמותה."
אמר החמור ונער, בחושפו טור של שיניים מושלמות.
"אז מה לך ולחברה להגנת הטבע?" התעניין החמור, בעודו מתבונן,
מרותק, בניסיונותיה של אור לשמור על גינוניה הנסיכותיים גם
כשפרצופה אפור ומלא עשן ושיניה טוחנות בקול רעש צורמני פרוסת
לחם עבשה. "הם היו מספקים דוגמאות של חיות למפיות שלכן?" ניסה
להתלוצץ.
"כן, איך ידעת?" שאלה אור, ומרוב פליאה בלעה את הלחם.
"לא משנה." אמר החמור, והשתרע על הארץ מתכונן לשינה. "חשבת על
כיוון?"
אור השתרעה לידו, כך שהיא נהנית מחום גופו. פיהקה ואמרה "לא.
זה מהותי?"
החמור נאנח. "לא, לא ממש. לילה טוב!"
אור כבר נרדמה.
כעבור מספר ימים בדרכים, הרגישה אור מנוסה ומעורה בחיי
ההרפתקאות. היא התרגלה לשינה תחת כיפת השמיים, פיקניקים בצל
העצים, צעידות ארוכות, שמירת מזון, חיות מוזרות - היא הרגישה
כאילו מעולם לא ידעה חיים אחרים, והחיים בחדרה הצר שבמגדל לא
נראו לה כראויים למילה "חיים". חיות היער היו, ברובן, מאוד
חביבות כלפיה (גם אם החמור לא היה תמיד חביב כלפיהם), והסבירו
לה ולחמור את הדרך בנתיבי היער השונים. אף חץ וקשת הכינה לה,
והחלה מתאמנת בקליעה - בינתיים הסתפקה בסכין אותה רכשו בעת
חנייתם בפונדק.
החמור לימד את אור דברים קשים ומסובכים בזמן צעידתם ביער.
ההבחנה בין דרדרים טובים יותר וטובים פחות; המקומות הדורשים
גירוד בגופו של החמור; האיזורים הדורשים עיסוי בגבו של החמור -
את כולם, כמובן, חילקו אור והחמור לאיזורים כבלוח השח מט ומדיי
ערב הייתה אור מתרגלת את דרכי המסאז' באיזור 7א' והגירוד
בטווח ג' .3
בלי להתעלם ממיומנויות אלו, וכמה עובדות חיים חסרות משמעות
(החיות השונות וממה הן חיות; איך מוצאים את הדרך ביער; כיצד
ישנים בצורה הנוחה ביותר; איך משתמשים בסכין, בחץ ובקשת;
הכיוון בו זורחת השמש), עדיין, הדבר החשוב ביותר אותו למדה אור
היה לשתוק. הקסם שבדממה - שכן ביער, להבדיל מהמגדל, בו הרעש
היחיד היה הרעש של המחט העוברת דרך המפית וזמזום מחשבותיה
שלה-עצמה - היער מלא רעשים קבועים, וכל מה שנותר לעשות זה
להטות את האוזניים ולהקשיב להם.
אך כעבור שלושה ימים של צעידה ביער, הובחן שינוי בנוף. ואור
והחמור מצאו את עצמם בקרחת יער, ושניהם נעמדו ונעצו מבט ארוך
במתרחש.
"מדהים." אמרה אור. "מה זה כאן?"
"בחיי שאין לי מושג." ענה החמור.
לעיניהם נגלה מחזה מוזר - באיזור היו חלקות שדה ענקיות, מלאות
כרובים, מכל הסוגים ומכל המינים, מסודרים בערוגות בסדר מופתי -
הכל מאורגן להפליא, בצורה מדוגמת. שורות ארוכות של חסידות
למיניהן עמדו על רגל אחת, ומיינו את הכרובים - התעופפו מכאן
לשם, והביאו את הכל למעין מגדל ענק, שם יישבה חסידה גדולה
במיוחד ובעזרת משרוקית הורתה לחסידות לאן לפנות - ימינה,
שמאלה, לפנים, לאחור...
"אני מלאת התפעמות. ליבי רוטט. מחזה מלבב זה של סדר וארגון,
שיטה והיגיון, לא ראיתי הרבה זמן, ובוודאי שלא ציפיתי למצוא
שכמותם בסיפור הזה."
"כן, החיים מלאים הפתעות, הא?" אמר החמור, שהתרשם אף הוא
מהמחזה, אך לא העז לומר דבר, שכן ידע שהישארותו בסיפור היא על
תנאי בלבד.
"אז מסתבר שאכן - כך באים תינוקות לעולם, הא?" אמרה אור, נפעמת
מפלא הבריאה.
"כן," אמר החמור בערגה מסוימת, שקשה היה להאמין שניתן למצוא
אותה אצל ציניקן כמותו. "הם נולדים בכרוב, והחסידות מביאות
אותן."
"והבניין ההוא שם, כמו מה הוא נראה לך?" תמהה אור, בעודה מפנה
ראשה בחינניות אל עבר אחד הבניינים הגדולים.
"בטח לתינוקות שמגיעים מחוץ לעונה או משהו כזה."
"נראה כך." אמרה אור, ונשענה על החמור קמעה, כדי להביט עוד קצת
במחזה המרהיב.
"חשבת פעם על צאצאים?" שאלה אור, כעבור זמן מה.
"עזבי, הם היו עולים לי על עצבים מהר מאוד." השיב החמור -
מילותיו מתוך הרגל נאמרו, אך ללא ספק חסרות היו את נימתן
הרגילה. "ומה איתך?"
"אתה יודע, זה מוזר - עד היום, לא הרהרתי בדבר לעומק. תמיד
סברתי, כי ברגע שאמצא לי אביר - כמובן, הורג דרקונים יד ראשונה
במצב טוב - תיפתרנה כל בעיותיי הנוכחיות ואתחיל במירוץ המטורף
של החיים. סך הכול, מדוע דרושים לו לאדם ילדים? שיעירו אותו
בלילה? שיזרוק אותם לפנימיות ללימוד רקימה - או, לחלופין,
הריגת דרקונים?"
"יש בזה משהו...זו הסיבה, אגב, למה עוד לא התחתנתי."
"לא רוצה לטפל במישהו? או שמה האחריות של משפחה מרתיעה אותך?"
החמור לא הספיק לענות לה, שכן נחת לו חסידה-זכר לידם. החסיד
חבש משקפיים, וזקנו ושיער השיבה שלו העידו כאלף עדים על גילו
המופלג. הוא הניח, תשוש, את מטענו, מחה את הזיעה ממצחו ונאנח:
"אוך, מאז שנשאתי את דמבו אני לא זוכר כזה משקל..."
"אני לא מאמינה!" קראה אור. החמור נעץ בה מבט נדהם. "אני לא
מאמינה!"
חזהו של החסיד התנפח בגאווה, בעוד אור סובבת אותו וזועקת: "אני
לא מאמינה!"
"למה את לא מאמינה?" תמה החמור, נפתע מגילויי הילדותיות אותן
הפגינה אור, נסיכתינו המאופקת, ללא בושה.
"שיו - אני לא מאמינה! - האינך קולט?! לפנינו עומדת אישיות
קולנועית יחידה בדורה, אחד מגיבורי הילדות שלי, האחד והמיוחד,
היחיד שאין שני לא, הרם והנישא, זכה בפרס החסיד המצטיין במשך
שנתיים רצופות, תחת אמתחתו עברו גיבורים ואישים רבים
ומפורסמים, עומד לו כאן לפנינו ללא בושה, וכל שנותר לנו לעשות
זה..."
החסיד חייך בגאווה, בעוד החמור קוטע אותה בגסות - "אה! זה ההוא
שהביא את ממבו, ג'מבו, נו, איך קוראים אותו, מה שמו..."
"לא קוראים לו מה שמו!" נתכעסה אור, "דמבו, בשבילך." ומייד
פנתה לחסיד בהתרגשות ואמרה לו: "התוכל לתת לי חתימה, בבקשה?"
"בשבילך חביבתי, הכול." - אמר החסיד, שהיה מורגל כבר בגילויי
הערצה שכאלו. אור שלפה דף והוא נטל את העט - אותו עט עצמו בו
חתמה אימו של דמבו, בזמנו, - עובדה אותה העדיף החסיד להעלים
מעיניה של אור - וחתם לה.
"אוי, תודה!" ואור החלה מקפצת סביב. "תודה, תודה, תודה!"
"תגיד," נרגעה אור - שכן חששה שהחסיד עומד לעזוב - "מה לך
באמתחתך?"
"תאומים רכים. הם באים בתוך צמד כרובים זהים. נחמד, נכון?"
"אוי, איזה יופי!" נאנחו צמד הציניקנים. "אפשר להציץ?"
"מצטער, יש תקנון - הקואפורציה האירגונית של החסידות המאוחדות
קובעת בפירוש שרק לאימא מותר לראות את הילדים - או לאבא, וגם
זאת במקרה חירום בלבד."
אור והחמור נאנחו חרש - וכי מה יכלו לעשות אל מול התקנון של
הקואופורציה האירגונית של החסידות המאוחדות?
"לא נורא." ניסה לעודדם החסיד "אני בטוח שיום יבוא ואשרת
אתכם."
"באמת?" נפעמה אור "אתה חושב שתחיה כל כך הרבה זמן? כל כך
מתוק..."
החמור, שהבין בטאקט קצת יותר מאור, גחן אל עבר החסיד והשיב לו
חרש "ששש...אל תיקח אותה ברצינות. היא פשוט בספק אם היא תתחתן
אי פעם...היא פמיניסטית כזו, מוזרה, מאמינה בזכות בחירה לנשים
וכאלו דברים משונים..."
"רגע רגע רגע - את לא אור, במקרה?"
"אני לא מאמינה! הוא זיהה אותי! הוא מכיר אותי!" ואור,
בהתלהבותה המוכרת, החלה שוב לקפץ סחור סחור.
"מותק, אני הבאתי אותך לעולם!" קבע החסיד.
"מה, באמת?" שאלה אור. "איך ידעת?"
"אני קורא בכרובים. אחרי שנים של אימונים, זה מתבקש..."
"ואוו!" נפעמה אור. "אז מה יקרה לי? אני אמצא אביר? הוא יהיה
יד ראשונה? הורג דרקונים? במצב טוב? ספר, ספר!"
החסיד ראה שזהו הזמן להפגין את כישורי המשחק עבורם זכה בתהילת
עולם. הוא הציץ בשעונו ואמר "אויש, אני חייב לרוץ!" הוא נטל את
אמתחתו ועמד לעוף משם כאשר אור שאלה, לחוצה לחלוטין - "אמור לי
רק, נחיה באושר ועושר עד עצם היום הזה?"
"ודאי וודאי - הלא את נסיכה, לא?" אמר - ונעלם.
אור והחמור נפנו משם, מדוכאים לחלוטין - לפחות זה נכון לגבי
אור. "בטח הסיבה היחידה שהוא לא סיפר לי מה קורה איתי כי זה
בטוח משהו רע." נאנחה.
"באמת, אור - איפה את חיה? הוא פשוט יודע שאת נערה סקרנית
ושוחרת הרפתקאות, וחושב שמגיע לך לגלות מהו עתידך בעצמך."
"ואני חושבת, שהוא פשוט גועלי! כל עוד כרכרתי סביבו בהתרגשות
הכול היה בסדר, וברגע שהגענו לפסים קצת יותר אישיים הוא החליט
להתחפף. זה שהוא חבר בקואופרציה הארגונית של החסידות המאוחדות
עדיין לא נותן לו שום זכויות יתר!"
"יש בזה משהו." נאלץ החמור להרגיעה, בעודו מוביל בחזרה ליער,
במטרה להרחיק ממנה את הרעה. "מאידך, הוא בכל זאת רמז שתחיו
באושר ועושר וכו', לא?"
אור התעודדה קמעה "לפחות זה..."
לאחר המפגש עם החסיד עבר על אור והחמור שבוע הרבה פחות עליז
וחייכני. נעשה חם יותר בימים, העצים נעשו יותר קודרים
ואפלוליים, טעם ההרפתקה החל נמאס במקצת על אור, והחמור החל
נוער בעצבנות כל פעם שהחלה אור פותחת את הפה. מסתבר שגם
רפרטואר הסיפורים העשיר של החמור החל מתדלדל, ואור כבר החלה
מכירה את מרבית סיפוריו בעל פה. המצב נעשה בלתי נסבל כמעט,
בייחוד כיון ששום עובר אורח לא נראה בדרך.
"יכולת במקום להסתובב סביב החסיד לשאול אותו משהו מועיל. הוא
בטוח מתמצא קצת יותר מאיתנו בדרכים. אבל את - גבירתי הנאווה -
אפילו לשאול אותו מה אוכלים דרקונים שכחת!"
"אתה לא חושב שאתה קצת חוצפן?" אור ירדה מעל גבו של החמור
ונעצה בו את אחד המבטים היותר זועמים שהיו לה. "אם להתעלם
מהכינויים בהם אתה מכנה אותי - אתה שוכח את המטרה של השליחות
שלנו!"
"על איזו שליחות, לעזאזל, את מדברת?!" החמור התעלם במופגן
מהערתה בנוגע ללשונו. "אבירים לא מעניינים אותך - אם אי פעם
ראית צורת אביר זו היתה טעות, וגם זה על הגב של איזו מפית!"
"אה, כן?!" נזדעמה אור לא פחות - "ובכן, דע לך, שלמרות כל מה
שאמרתי, אני אוחזת כבוד רב למוסד הנישואין!"
"בטח." נער החמור בבוז.
"אז למה אני כאן, בדרכים, במקום במגדל שלי, שהיה כל כך נוח -
הרבה יותר נוח מהגב שלך, זה בטוח!"
"כי נמאס לך ממפיות. ונראה אותך צועדת את ההמשך, דולצינאה יפה
שלי, עוד תתגעגעי אליי!" למרות הודעה דרמטית זו, החמור נשאר
עומד במקומו (הוא עדיין סחב את שאר הציוד שלה).
"אם יש כאן למישהו זכות לכעוס, זה לי. אתה מגעיל אליי כל
השבוע, לא נותן לי לפתוח את הפה, - טוב, נו, לזה כבר התרגלתי -
ועוד אחר כך מעליב אותי!"
"זו את שמסתובבת עם פרצוף חמוץ כל השבוע! אם אני אתקע אותך
באמצע היער המגעיל והאפלולי הזה לא תדעי אפילו לאן ללכת - ואז
תצטרכי אביר שיטרח להציל אותך, לא קודם!"
"אהה! - יצא המרצע מן השק - אתה מקנא!"
"אני? מקנא?! אפשר לדעת במה?"
"אתה פשוט יודע, שברגע שאמצא לי אביר הורג דרקונים, יד ראשונה,
במצב טוב - להבדיל ממישהו אחר כאן - אני פשוט אעניק לך מעט
פחות מתשומת הלב הנסיכותית אותה נהגתי להעניק לך."
"טוב שאת משתמשת בלשון עבר!" החמור לא ויתר, למרות הניתוח
המעמיק שהוענק לאופיו "תתפלאי נסיכה יקרה, אבל לא כולנו עומדים
בשורה וממתינים בסבלנות עד שתואילי להעניק לנו מתשומת לבך.
חייתי טוב מאוד בלעדייך ואוכל לחזור לחיים אלו בשמחה ובששון,
בגיל ובצהלה, החל מרגע זה ממש, ולא אחוש אפילו בחסרונך!"
החמור אכן נפנה ללכת, אך אור לא מיהרה לוותר. עינייה רשפו אש,
והיא כולה אומרת נחישות, צעדה אחריו "אוה, כן, בטח! לך, לך,
לך-לך - ומי ייגרד לך את הגב! מצידי תלך, תמשיך ללכת - רק
שלפחות את הציוד שלך תשאיר אצלי, בן בליעל שכמותך."
להצהרה הדרמטית האחרונה לא נותרה ביד החמור ברירה - הוא לקח את
טלפיו, נפנה לאחור ובבושת פנים התקרב אליה.
"הנה, קחי." נער בעצבנות. "שלא תגידי שלקחתי ממך את רכושך."
"אל תדאג." אור חייכה, וגירדה אותו בא' - 3אחד האיזורים היותר
חביבים עליו- "ואני מאוד אודה לך, אם תואיל בטובך להישאר."
החמור גרגר בהנאה (נדיר עד מאוד לשמוע חמור עושה זאת - אור לא
היתה מודעת לכבוד שנפל בחלקה) ,והדבר הספיק לאור בשביל להשתכנע
שהוא יישאר.
"עכשו בוא - נמצא פינה קצת יותר נחמדה לבלות בה את הלילה. אם
לא תתנגד, כמובן... שולם?" היא חייכה במתיקות.
"היי, אני לא אחד מהחברות הנסיכות שלך!" עצבני כתמיד, ומייד
חייך והוסיף "ואם ככה היו כולן שם אצלכן, אני לא יכול להאשים
אותך על שברחת..."
והלילה שוב עבר עליהם בצחוק ובפטפוט, כפי שהיו רגילים.
בוקר למחרת הם קמו בעליצות, והחלו צועדים את דרכם. כל הלילה
סיפרו אור והחמור זה לזה סיפורי בלהה, כדי להעביר את הזמן
ובעיקר כי האווירה התאימה.
"נדמה לי או שהיער קצת פחות אפלולי, מעצבן ומרגיז הבוקר?" תהתה
אור בקול רם, בעודה רכובה על גבו.
"לא, אני לא חושב שנדמה לך." ענה החמור.
"נדמה לי או שנימת קולך קצת השתנתה הבוקר?" תמהה אור, ובלי
להמתין לתשובה המשיכה "והאם ייתכן, ולו רק ייתכן, שאנו מתקרבים
למקום בו יש דרקונים, ומכאן אף..."
"אבירים?" המשיך החמור, ולו רק מתוך ההרגל. "חשבתי כבר שלאחר
אתמול בלילה שכחת את משימתך..."
"אנחנו אומנם כבר רבים כזוג נשוי," המשיכה אור בצורתה הנסיכית
הקסומה הרגילה "אבל... בוא לא ניסחף." שניהם גיחכו ואז פלטה
אור: "מיהו זה אשר מתקרב אלינו?" וירדה מעל גבו של החמור
בזריזות. "נראה לי כמו..." היא לא העיזה להמשיך את המשפט.
"למיטב הבנתי זהו ללא ספק אביר." קבע החמור. "מצטער לאכזב
אותך."
"שככה יהיה לי טוב! אני נראית בסדר? כיאות לנסיכה?" היא התנשמה
בכבדות, נרגשת.
"את נראית בסדר, הרגעי! סך הכל אביר, אם היית נשארת במגדל שלך
היית רואה עוד הרבה כאלו."
"כן, אבל זה האביר הראשון שאני רואה בימי חיי, אתה לא יכול
להאשים אותי על התרגשותי!"
"תשלטי בעצמך, תהיי נחמדה, ותעמדי פנים ש..."
הוא לא הספיק לסיים את המשפט כיוון שהאביר היה כבר קרוב מכדי
שיוכלו להתעלם ממנו. אכן אביר היה זה - רוכב לו בנחת על סוסו
הלבן, שריונו בוהק באור החמה המבצבצת בין העצים, הרומח בידו
וקסדתו בידו השנייה, כשהוא חושף שיער ארוך וחום, פנים רבועות,
והבעה אדישה ומעומעמת משהו. ברגע שהבחין באור מייד חשף את
שיניו במשהו שאור והחמור פירשוהו כחיוך, ופנה אל אור:
"השלום לך, אביר תמוה."
אור היתה בהלם. מכל התסריטים אותם הכינה לרגע בו יופיע האביר,
בודאי שלא התכוננה לאפשרות שהוא יפנה אליה בלשון זכר. מייד
ענתה לו, מחייכת באותה ארשת שידידותיה הנסיכות כינוה "מקסימה"
: "על מה ולמה תכנני תמוה, רעי האביר?"
"על שום שעומד אתה באמצע הדרך; על שום שאינך עוטה שריון, כפי
שציווך ודאי בפנימיה לחקר הריגת הדרקונים; ומעל לכל, על שבמקום
סוס - שאומנם, איננו חייב להיות לבן - " והוא הצביע בגאווה על
סוסו "הנך רכוב על חמור. הצבע אומנם נכון, אבל החיה..." הוא
חייך, משועשע מהשנינה שלו. אם ניתן היה, כמובן, לכנות אמירה זו
בשם שנינה. הוא לא ציפה לתשובה, - ובמידה רבה של צדק, שכן אור
והחמור הביטו בו, משתדלים להסוות את התדהמה, שהייתה נסוכה
בבירור על פניהם, בדממה - והמשיך: "ספר לי, אביר תמוה, לאן
פנייך מועדות?"
"אההם," אור כחכחה בגרונה. "פניי מופנות אל עבר המקום בו אוכל
למצוא דרקון להרגו, יודע אתה - " ועוד בטרם הספיקה לסיים את
המשפט - היא ניסתה לחשוב איך היה מנסח אביר (הורג דרקונים יד
ראשונה במצב טוב) את שאיפותיו להתחתן עם נסיכה (רוקמת מפיות
מדופלמת עם ידיים נאות ושרשרת ארוכה) - קטע האביר את דבריה
בצחוק צורם וקולני, שקשה היה להגדירו כ"טבעי".
"מה אתה שח! האומנם מאמין אתה בכל פטפוטי הביצים הללו?"
"איזה פטפוטי ביצים?" הפעם החמור הוא זה שדיבר - זה היה מוגזם
לדרוש ממנו לשתוק, למרות שניתן היה להניח שיפנה את הזירה במעמד
זה לאור.
"דרקונים, מה הם אוכלים, איך הם חיים, עוד תאמר לי שאכן מאמין
אתה במגדלים, נסיכות, חיות מדברות..." אמר האביר, כשפניו
מופנות עדיין לאור. "הדבר היחיד שאני אישית מאמין בו זה מפיות,
כיון שזכיתי לצפות בהם. הכל זה הדמיון המתעתע שלנו, האבירים -
וקשה להאשים אותנו, אחרי רכיבה כה ארוכה עם השריון הכבד. יודע
אתה, לרגע סברתי שהחמור שלך הוא זה שדיבר..." ושוב פרץ הוא
באותו צחוק.
אור בלעה משהו לא מוגדר. "ספר לי, אם כך, רעי האביר - " פנתה
בנימת קולה הסמכותית ביותר, גם אם דומה היה שאותו אביר אינו
נוטה להבחין בזאת, "לאן פנייך אתה מועדות?"
"להסתובב בעולם, לשוט בארץ ולתייר בה - מה שתמיד עשיתי. מי
יודע אולי אתקל בדרקון פעם, או אולי אפילו נסיכה..." הוא צחק,
סוסו צהל ועלה על שתי רגליו האחוריות (ואור הבחינה שהלבן מלא
בכתמים אפרפרים, ושהתחזוקה והטיפול בסוס אינם מוצלחים במיוחד)
"הייה שלום, אביר תמוה!" והאביר פרץ בדהרה אל עבר היער
האפלולי, בלי להמתין לתשובה.
"ביי!" קבע החמור - ומייד הוסיף "פשי, איזה נאד נפוח!"
אור התיישבה - או, ליתר דיוק, צנחה על הרצפה. החמור נעץ בה
מבט, ממתין לדבריה, ואכן אלו לא איחרו לבוא.
"אני לא מאמינה שזה קורה לי." פתחה אור, בנימה בה לא ברור אם
היא עומדת לבכות או לצחוק - "בטני מתהפכת בקרבי, ותחושתי
הכללית היא כשל הלומת רעם, כשאני חושבת על מעמד מעורר חלחלה
זה. אני ממתינה לאביר, אני רוקמת מפיות, דוקרת ידיי העדינות,
בשביל שדבר כזה - שאפילו לא מסוגל לזהות נסיכה כשהוא פוגש אחת
- ייתקל בי יום אחד, יידבר אליי כאילו אני איזה חפץ, ייתעלם
ממני ו...יעוף לו לדרכו. לו היה הוא מגיע למגדלי, ודאי - סביר
להניח - יש לצפות - אפשר לומר - שהייתי קופצת ישר מהמגדל -
ונתקלת בשיח הורדים, שעד שהייתי מסיימת את שרשרת המפיות כבר
היה ודאי יבש לגמרי, והיו לי הרבה יותר קוצים להוציא...זה משגע
אותי - מדהים אותי - מפתיע אותי - מוזר לי ומעל לכל - מגעיל
אותי. הוא רואה מישהו, שאין לו שריון, שאין לו סוס אלא חמור,
עם חץ וקשת במקום רומח וקסדה, אז הוא לא חושד במשהו? ואני עוד
מתרגשת, מתכוננת, מסתדרת, בודקת את מראי ומיישרת את שמלתי למען
הרגע בו - בשביל שמישהו כזה...שלא מסוגל לראות מעבר לעצמו -
אתה הבחנת איך הפרסות של הסוס במצב גרוע? -" והיא נאנחה.
"כן, הוא באמת לא בדיוק נראה כמו אביר אלא יותר כמו דרקון..."
סיכם החמור את התרשמותו הכללית מהשריון - "אבל תירגעי - תחשבי,
מה היה קורה אילו היית נשארת במגדל?" החמור התחשב במצבה העדין,
שכן גם הוא נדבק בהתרגשותה של אור, ועתה לא יכול היה להתעלם
מהעובדה שכבה ניצוץ מסוים בעינייה.
היא גיחכה בעצב.
"שטויות, תקומי, תתעודדי, צאי מההלם - השמלה היפה שלך לא צריכה
להתלכלך בגלל הדבר הזה שמכנה עצמו אביר...אם הוא יראה מגדל של
נסיכה יום אחד - ואני לא מאמין שזה יקרה לו -"
"אני בהחלט מקווה שלא."
"הוא בטח יחשוב שזה דרקון."
"ויקלקל את שרשרת המפיות שחברותיי יושבות ורוקמות זה שנים!"
"לאו דווקא. הוא בטח ינוס כל עוד נפשו בו..."
אור צחקה ונעמדה, טיפסה על גבו - "אתה צודק, זה היה המעשה
הנכון לרדת מהמגדל."
"העזת להטיל בזה ספק, אחרי שפגשת אותי, אבירי התמוה?" שניהם
צחקו שוב, והמשיכו במסעם בדממה - קצת יותר שמאלה מהמקום ממנו
הופיע האביר.
אותו יום פסקו ממסעם מוקדם מהרגיל - אור החליטה שהיום תנסה סוף
סוף לצוד משהו - התאמנתי מספיק בחץ ובקשת! - קבעה נחרצות,
קביעה שהחמור לא העז להתווכח עמה, שכן ידע שאור זקוקה למעט זמן
לבד. אומנם אחוז הקליעות שלה לא היה מוצלח במיוחד, אך טעם
הרפתקה שיש בה ממש - הבשר המעושן שצברו בפונדק אזל כבר לפני
שבוע, ובפירוש הגיע הזמן עבור אור להתנסות במשהו שונה. היא
החליפה את שמלתה הנסיכותית הרגילה במשהו קצר יותר, נוח יותר
וגברי יותר - שניהם ליוו התלבשותה של אור בהערה על "מה יאמר
האביר" - ויצאה לדרכה, לבדה.
הימים היו ארוכים למדיי, והיתה זו שעת צהריים, כך שהחמור לא
היה מודאג במיוחד - נהפוך הוא, הוא שמח במקצת על פרידה זו,
שאפשרה לו להיות קצת לבד. הוא יצא לו לאכול מעט דרדרים בקרחת
יער קטנה שנמצאה במקום. אומנם לא נראו חיות לרדת עליהם, לא כל
שכן תיישים, אך החמור עדיין נראה במצב רוח מרומם, והעביר את
זמנו בנעימים, עד שכעבור זמן מה שם לב שכמעט הגיע הערב, והוא
חזר אל המקום ממנו נפרד מאור. הוא מצא את הנסיכה ליד מדורה
אותה הדליקה, מבתרת את הבשר.
"איך הולך?" פנה החמור אל גב הנסיכה.
אור פלטה משהו לא ברור, שנשמע לחמור חיובי למדיי. כאשר התקרב
החמור הצליח להבחין שפניה ספוגות זיעה, כל בגדיה מגואלים בדם,
אך דומה שהדבר לא הפריע לאור, שבדרך כלל הקפידה להיראות בדיוק
כמו נסיכה, למרות ירידתה ממעמדה הגבוה.
"מה צדת? ארנב?" אור המהמה לאישור. "חשבתי שרק תיאורטית את
יודעת לבתר..." אור בנתיים העדיפה לא להשיב במילים ברורות.
"בזמן שלא היית כאן הסתובבתי קצת בסביבה, ראיתי איזה פלג מים,
בטח תרצי להתנקות אחר כך מכל הדם הזה, אני אראה לך את הדרך."
אור לא ענתה לו עדיין. "צריכה עזרה?"
"לא."
"אני רואה שאת עדיין בהלם מהדבר ההוא..."
"הבחנה דקה יש לך."
"אנו החמורים מצטיינים בזה. מה, לא שמת לב ממקודם?"
כאן אור לא יכלה להתאפק וסובבה אליו את פניה: "תגיד לי - יכול
להיות שבאמת אני לא נראית כמו נסיכה?"
"לדעתי את דווקא נסיכותית להפליא."
"לא, אני רצינית - הבט בי!" והיא החזיקה את הסכין עימו חתכה את
הבשר, את חתיכות הבשר המבותרות, ואת גופת הארנב, שלכלכה את
בגדיה בדם - "ככה לא הייתי מאשימה שום אביר שהיה סבור שאינני
נסיכה!"
"נראה לך?"
"ואולי הוא צודק ואין בכלל דרקונים?"
"לא הייתי מתחייב על זה..."
"די, תפסיק!"
"כן, זה בהחלט דבר בו פסקת להיות נסיכה - את מדברת בהרבה פחות
פאתוס והרבה יותר ברור."
"תודה על המחמאה."
"תשאירי את הבשר ליד האש, אני כבר אשגיח על זה, לכי להתרחץ."
אור לא קמה ממקומה בטרם סיימה את העבודה. "כשתחזרי הכל יהיה
מוכן, מבטיח - ואז תוכלי לאכול."
היא שמה את הבשר בסיר עם הירקות והתבלינים אותם הכינה מבעוד
מועד, ואת שאר הבשר הניחה כך שיתייבש ויספוג מהעשן. מייד נעלמה
אל עבר פלג המים אותו הראה לה החמור.
מראיה היה שונה לבלי הכר כשחזרה - היא היתה נקיה יותר, ונראתה
קצת יותר נסיכה. היא אכלה בתיאבון ובשתיקה, והם נרדמו מוקדם
למדיי.
הבוקר למחרת היה צונן, מה שמסביר את העובדה שהכרזתה הראשונה של
אור לאותו אור יום היתה: "בוקר זה דלוח לא פחות מהרגשתי!"
"לאחר הלילה האחרון קשה להתפלא." אמר החמור בעודו מכבה בכיבוי
צופי את רמץ המדורה שנותרה - "ישנת בכלל?"
"מעט מאוד. וכשסוף סוף נרדמתי חלמתי על היצור המאוס מאתמול."
"הרגשתי שאת כל הזמן זזה, אפשר לחשוב כבר שהוא רודף אחרייך..."
"ועל מה אתה חושב שחלמתי?"
"זה בפירוש מסביר את העניין. אבל לא נורא, עכשו יום חדש, בוקר
חדש..."
"יצורים חדשים לא נעימים." אור שמה את צידתה על גבה והתיישבה
על גב החמור.
"אני כאן אמור להיות ציני, חביבתי, לא את."
"סלח לי, אבל אתה ממלא את תפקידך בצורה כושלת למדיי."
"טיפת הומור על יצורים כאלה לא יכולה להזיק - אין להם שום
שימוש אחר חוץ מזה..."
"אם אתה מנסה לומר שהחיים עדיין יפים..."
"יפים ומעוררי חלחלה יותר מתמיד, זה בטוח."
"אז?"
"תנסי להירדם בזמן שאת רכובה על גבי. זה אולי לא נוח..."
"ניסית פעם להירדם כשאתה רכוב על מישהו?"
"מה את יודעת..." בידענות.
לאחר זמן מה של רכיבה פלטה לפתע אור: "הוא ודאי ידע המון על
דרקונים - מה הם אוכלים, היכן הם חיים, ועוד דברים רבים שהיו
יכולים להיות למועיל לנו."
"מה גורם לך לחשוב כך?"
"הוא אמור היה ללמוד בפנימיה את כל הדברים האלה..."
"לי נראה שהוא עשה בשיעורים האלה מה שאת לא עשית אתמול בלילה -
ישן!"
"יתכן מאוד." פיהקה אור ונרדמה.
כשהחמור העיר אותה כבר היו אלה שעות הבוקר המאוחרות. אור מצאה
עצמה ליד נחל. "לא להאמין - ישנתי כל הזמן הזה?" החליקה את
דרכה מטה.
"מסתבר." אמר החמור, בעודו לוגם מהמים.
היא פיהקה ארוכות, שטפה פניה, שלפה צידה והחלה שותה ואוכלת לה
להנאתה.
"אני כבר מרגישה יותר טוב."
"שמח לשמוע." החמור ניסה טקט.
"נתקלת במשהו מעניין בזמן שנמנמתי?"
"עברו כאן שלושה דרקונים אבל לא רציתי להעיר אותך..."
"מצחיק ביותר, כמעט והייתי מוסיפה ואומרת - משעשע!"
"גלשנו לציניות!" התפעל החמור אל עבר לסתותיה גורסות המזון של
אור.
"מאיפה המשפט הזה מוכר לי?" קמטה אור את מצחה.
"חשבתי שהזכרון שלך יותר טוב - אחרי ככלות הכל, את בכל זאת
נסיכה."
"אל תאמין לכל מה שאומרים עלינו." אור הפעם חכתה עד שפיה יהיה
ריק מדברי מזון.
"מאז שפגשתי אותך - אני מאמין לכל דבר!"
"גם אני - מאז אתמול."
"תגידי, אור, אם היית פוגשת דרקון - מה היית עושה?"
"שואלת אותו מה הוא אוכל ומכינה לו ארוחת צהריים!" אור בפירוש
היתה במצב רוח מרומם לאחר תנומת הבוקר.
"אני רציני."
"אתה מה?" אור ירדה ללגום מעט מים.
"רציני." התעקש החמור.
"הכל בסדר?" ואור טפסה על גבו.
"לא, פשוט תהיתי..."
"לא יודעת. לא חשבתי על זה."
"אז כדאי שתחשבי. צריך להיות מוכנים לגרוע מכל."
"שמתי לב לכך."
עוד שלושה ימים זחלו ואור ציינה: "מה שמעיד מעל לכל ספק שהאביר
לא היה רציני בכוונותיו להתחתן זו העובדה שעדיין לא ראינו צורת
דרקון או אפילו אביר נוסף."
"למה, את חושבת שהם הולכים בעדרים?"
"נראה לי מאוד."
"טיפוסים כמוהו לא. זה פוגע להם בכלומניקיות האוורירית
והאבירית."
"מעניין איך יראה האביר הבא שניתקל בו..."
"כבר התאוששת מהקודם?" התפלא החמור.
"לא רואים?"
"כי אם כן..." והוא הטה את ראשו ימינה. שם, נשען על עץ, ליד
סוס לוחך עשב, היה מנמנם לו אביר.
הפעם אור לא מיהרה. "כמה זמן הבחנת שהוא בשטח?"
"יותר ממך."
"כרגיל. גם בקודם הבחנת לפניי, לא?"
"בקודם, אפשר לחשוב כבר כמה היו... רק כמה דקות. אבל הייתי
חייב לוודא שאם הוא ימצא חן בעינייך..."
"זה בסדר. קודם אברר אם יש לו בכלל דרקון מת באמתחת."
והם ניגשו לשם.
"הוא כל כך חמוד כשהוא ישן..." קבע החמור. כרגיל באירוניה שכן
פיו של האביר היה פעור וזבוב קטן נכנס ויצא ממנו תדיר בקצב
הנשימות.
"הוא לא נוחר. זה טוב." אור התבוננה בו. "הוא נקי - זה טוב."
"לא מטופח בצורה גועלית כמו הקודם." חיווה גם החמור דעה כמעט
חיובית.
"בגדים פשוטים. שריון לא תקני, אבל - לא מי יודע מה מצוחצח."
"הסוס נקי למדיי, האוכף לא נראה משופשף מדיי." החמור סקר את
חברו, שלא נראה מגיב לשניים.
"הוא דיי אפאטי הסוס הזה, לא? בטח עבר הלם קרב..." אור החלה
מגלה סימני הערצה.
"הסוס רזה. ולא נראה כאילו הוא עבר קרבות גדולים, אלא סתם מזה
רעב."
(לתשומת לב הקורא: "מזה רעב" - ה"מזה" בצירה, ולא "מה-זה רעב".
אם אינך יודע מה זה "מזה", אנא, פנה למילון אבן שושן הסמוך
למקום מגוריך. תודה.)
"נעיר אותו?"
"תסתכלי טוב, אין איזה משהו מיוחד?" שאל החמור.
אור סקרה שוב, הסתובבה, התבוננה, בחנה, ולפתע פלטה "איי!!"
כאילו נשך אותה מישהו.
החמור, שנראה יותר מתעניין בסוס, ניגש אליה בזריזות.
"מה קורה?"
אור הצביעה בהתרגשות אל עבר ידיו. "ראית מה הוא עושה?"
החמור נשף בהתרגשות "וואוו."
על ירכיו של האביר, תחת ידיו, היתה מונחת לה רקמה. האביר נרדם
באמצע רקמתו!
"בוא, הבה נמשיך במסענו."
"למה, בגלל התחביבים שלו? זה יפה?"
"זה אינו רק תחביב." קבעה אור, לאחר סקירה קלה. "האביר הנכבד
באמת רוקם מפיות - זה בכלל לא קל להגיע לדרגה כזו, צריך כשרון,
התמדה, מאמץ וזמן."
"שלאביר הורג דרקונים יד ראשונה במצב טוב אין כוח לה." לעג
החמור.
"אף אצבעון יש לו, כך שדם איננו ממומחיותו." היא עמדה לטפס
עליו.
"אולי תעירי אותו לפחות, תשמעי מה יש לו לומר להגנתו! זה לא
היה נעים לך כשחשבו אותך לאביר." העלה החמור נשכחות.
"לא חשבו אותי לאביר כי אם החשיבו אותי לאביר! יש הבדל!" האביר
נראה נרעד מעט מכך שאור הרימה את קולה, הוא נע מעט וכמעט
התעורר אך חזר לישון. גם החמור נאנח לרווחה. "חוץ מזה, בטח הוא
יבלע את הזבוב אם נעיר אותו. נוותר. יש הרבה אבירים בים. דגים
ביער. בוא נלך!"
והם עזבו.
עוד שלושה ימים של מסעות ביער עברו, בהם פגשו מספר חיות ואף
רקמו שיחה (לאור היתה חסרה עבודתה הרגילה) עם מספר ציפורים. עם
הבולבול (אור שמחה לפגוש חיה שאינננה בלונדינית וסובלת מהבעיה
הזו); עם התוכי הטיפש (שיחה שעד היום החמור מצטט ממנה קטעים
ואנקדוטות ברגעי השראה בולטים); עם הקוקית (החמור תהה למה
מכנים אותה בשם של עוגיה, ונמנע מלספר לאור על הרגלי המיטה
שלה. לאחר מכן הסתבר שאור ידעה הכול על כך, ולא רצתה חיים כאלה
לעצמה, למרבה הפלא); ועם היונה. יונת שלום.
היא נחתה לידם, מלקטת מספר פירורי לחם.
"שלום." אמרה אור.
"שלום." אמר החמור.
"שלום." אמרה היונה. ועפה לה.
בעל כנף אחר שהרבה לספר להם על מקצועו והרגליו המעניינים היה
הפלמינגו. הוא נעמד מולם, לבוש מקטורן שחור, על צווארו הארוך
והורוד עניבה שחורה, וברגלו הימנית אחז מקל הליכה שחור.
"איכפת לך להתחפף מכאן?" פנה אליו החמור, מנומס מתמיד. "אתה
חוסם את הדרך. וחעיף את תחפושת הקוסם הזאת! מה זה פה, פורים?"
"אקדים ואומר, אזהיר ואתריע, ובראש ובראשונה ומעל לכל," קולו
הצפצפני עמד בניגוד לנימה הסמכותית בה השתמש - "אפתח ואומר,
וכן אסב ואפנה את תשומת לבכם לעובדה שיש בה עניין רב עבורכם,
לפיה ראוי ואף כדאי לכם להיות מנומסים ואדיבים כלפיי."
"וכי למה?" שאלה אור בנימת קול שווה.
"לא ידעתי שאת יודעת לדבר מהאף." החמיא לה החמור.
"לא הכול עליי אתה יודע..." אמרה לו אור.
"הסיבה בגללה אני מייעץ וממליץ לכם להיות מנומסים היא שאני הוא
הקוסם המתיר ופותר את הסיפור, ושולח כל אחד מכם לדרכו, אליה
הוא יועד מלכתחילה."
"וואו!" אמרה אור, והחלה מקפצת בהתרגשות. "אז מה יקרה עכשיו?
תן לי לנחש - אתה תפגיש אותי עם אביר הורג דרקונים יד ראשונה
במצב טוב ואותו עם אתון לבבית! לא, אני אתן לו נשיקה והוא
יהפוך לאביר יפה תואר!"
"כל דבר - " אמר החמור - "רק אל תהפוך אותה לאתון ותכריח אותי
להתחתן איתה."
הפלמינגו נראה מרוצה מהשפעת דבריו על הנוכחים "אני סבור ואף
משוכנע, שגם אם תנסו ותתאמצו לא תצליחו לנחש מה יש באמתחתי
עבורכם, אז שבו בשקט, ואפשרו לי לדבר ולמסור את רעיונותיי!"
אור נשתתקה מייד והתיישבה בזריזות על הרצפה, אגודלה הימני תחוב
בתוך פיה. החמור בעט בה קלות והיא נעמדה מייד, רגלה הימנית
תופפת בעצבנות.
"לך, מיכאל החמור." פתח ואמר הפלמינגו.
"מה זה כאן, אני לא מסכימה!" כעסה אור. "חמורים קודמים לבני
אדם? או שזה בגלל שאני נקבה? אני נסיכה עם פריבילגיות! בלעדיי
הוא לא היה מגיע לכאן בכלל!"
"שקט!" אמרו הפלמינגו והחמור וזו נשתתקה מייד.
"כיוון שאתה לבן ואינך מאבד מקור רוחך גם ברגעים קשים אני
מועיד לך תפקיד פוליטי רב מעלה." פתח הפלמינגו.
"תמיד דופקים את השחורים." מלמלה לעצמה אור בשקט.
"אתה תהיה חמורו של המשיח!"
"יוהו! אי אה!" זה מה שתמיד רציתי!" צהל החמור ולראשונה בחייו
נעלמה מפניו ארשת הציניות התמידית "זה חלום חיי!" ומייד החל
לשיר "משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן..."
"אני מרוצה ומאושר לגלות שהנך מרוצה ואף מאושר." העיר
הפלמינגו.
"רגע!" שאלה אור, כשראתה שהפלמינגו עומד ללכת. "ומה איתי?"
"הו," אמר הפלמינגו. "את הולכת למצוא לעצמך אביר הורג דרקונים
יד ראשונה במצב טוב."
"יופי." נרגעה אור.
"או שלא." אמר הפלמינגו, ונעלם משם בצעקות "ביפ ביפ" של הציפור
הרצה, מותיר אחריו ענן אבק גדול שכאשר התפוגג נראתה דמותו של
משיח בן דויד - משקפיו הרבועות הולמות היטב את שערו הלבן, את
הזקן הלבן והגדול, ובעיקר את הכותנת הלבנה והארוכה שמתחתה
ביצבצו ג'ינס ארוכים.
"הי, מיכאל," סוף סוף פנתה אור אל החמור בשמו הפרטי. "אתה עוזב
אותי לטובת המשיח? ומתי תשוב?"
"כשהמשיח יבוא. או כשתמצאי לך אביר. מה שיבוא אחר כך."
"משעשע." אמרה אור. "אתה עוד תצטער על כך. ברגעים אלו ממש ישנו
אביר אי שם בחוץ שמממתין לי."
"נאיבית." אמר החמור.
"רגע, יש לנו הסכם! אני בטוחה שחברותך בקואופורציה הארגונית של
החמורים המאוחדים לא תאפשר לך לעזוב אותי כך." אור עברה
לתחנונים.
החמור לא נראה מתרגש מהעניין "מהי חברות בקואופורציה מטופשת
לעומת לרכב על החומר?" דחה החמור את טענותיה מכל וכל. בן דויד
רק הסכים איתו בהנהון, נתן לאור הנעלבת את חפציה, דילג על גב
החמור, ויחד הם נעלמו אל הזריחה השוקעת,בעוד החמור פוצח
בסיפורו: "אתה בטח שואל את עצמך איך, לעזאזל, פגשתי אותה.
ובכן, זה היה פשוט מאוד - יום אחד עמדתי ולעסתי לי דרדרים
להנאתי, כשהיצור הנסיכותי הזה מתקרב אליי ופונה אליי
בדברים..."
אור סגרה את פיה, הפעור בתדהמה, רק לאחר שנעלמו השניים כליל
מהעין.
"בוגד! אני לא מאמינה שהוא עשה זאת." והיא שמה חפציה על גבה,
והחלה לצעוד לכיוון אליו היו פניה מועדות מלכתחילה. "והתיק הזה
כבד! איזו חציפות! איך הוא מעז! החמורים של ימינו זה בפירוש לא
מה שהיה פעם. הייתי מגישה עליו תלונה לקואופרציה הארגונית של
החמורים המאוחדים אלמלא היתה הפוליטיקה מעורבת כאן. שערוריה
שלא נשמעה דוגמתה! אני לא מבינה איך הוא עוזב אותי לטובת איזה
משיח - איתי הוא מקבל אשת שיחה נעימה, הרפתקאות, רומנטיקה,
דרקונים, אבירים -אני בטוחה שיהיה לו ממש משעמם בלעדיי - המשיח
הזה נראה שתקן משהו פחד, ואני בטוחה שיהיה לו מאוד קשה להתרגל
לזה. לא אחרי שהוא היה איתי, בכל אופן. ועוד עכשיו הוא יסתובב
במחלקת האגדות של קדושים יהודים - שיעמום המחץ. אני לא מאמינה
שהוא עוזב אותי ככה. ועוד אחרי ההסכם שהיה לנו... להשאיר אותי,
נסיכה חסרת ישע, לבד בעולם?"
היא המשיכה להסתובב כך בדרכים את כל אותו היום. מדיי פעם היתה
מסובבת ראשה, כדי לגלות שמיכאל עדיין לא חזר בו מכוונתו לפתוח
בקריירה פוליטית. היא היתה יותר מדיי המומה כדי ליצור קשר עם
חיות אחרות, ורק בנס לא פגע בה איזה זאב אכזר. למזלה, היא למדה
רבות במהלך מסעותיה עם מיכאל, ולפיכך ניצלה לא רק מרעב בטוח
אלא גם מהליכה במעגלים.
את הלילה הראשון בלתה בהתבוננות במדורה שהבעירה ובצחוק ודמעות
לחילופין, תוך כדי היזכרות בימים היפים שלהם ביחד. יום למחרת
היה לה כבר יותר קל. היא הסתובבה פחות לאחור, ואף דיברה עם
מספר חיות - גם אם אף אחת מהן לא יכלה לשמש לה בת לויה מוצלחת
(ורובן כבר היו מלוהקות).
לפנות ערב תקף אותה גל געגועים חזק במיוחד, עד שלא הרגישה
בהשתנות הנוף, ליותר סלעי ויותר צחיח, ובחשיכה היורדת. בסופו
של דבר מצאה לעצמה מקלט במערה חשוכה למדיי שלא היתה לחה
במיוחד, ובלילה הזה ישנה הרבה יותר טוב.
"טוב, נו," סיכמה לעצמה כשקמה בבוקר. "זה לא ממש נורא להיות
לבד." השמש כבר היתה גבוה בשמים, והיא ירדה לטבול בפלג מים לא
רחוק משם, לראשונה בלי לתאם זאת מראש עם בן הלוייה. את חפציה
השאירה במערה, והחליטה לחזור יותר מאוחר לקחת אותם.
בעודה טובלת הבחינה באיש וסוס מתקרבים אל פלג המים. למודת
אכזבות העבר החליטה שלא להזדרז ולפנות בדברים אליהם (חוץ מזה
שכל בגדיה היו מונחים בחוץ, בהחבא, ודי מרחוק), והתחבאה מאחורי
סלע, מתבוננת במתרחש.
הוא היה בעל שיער שחור ארוך, עור שחום וגוף שרירי ומוצק. גם
האביר נראה לא רע בכלל. הוא החליק מעל הסוס ומילא את מיימיתו,
בעוד הסוס הרכין ראשו ולגם מעט מים צוננים.
"מקום נחמד להפסקת צהריים." הציע הסוס. משום מה אור לא חיבבה
את הרעיון.
"כן, אבל מוקדם מדיי בשביל מנוחת צהריים, ואתה שוכח, ברונו,
שיש לנו משימה לבצע." הזכיר האביר.
"ברונו, איזה שם לסוס." חשבה לעצמה אור. "נדוש, שטחי ומשעמם."
"אני עדיין לא מבין - איפה אתה הולך בכלל למצוא דרקון? אתה
אפילו לא יודע מה הם אוכלים, ואתה היית תלמיד מצטיין בפנימיה
לחקר הריגת דרקונים."
"אנחנו כבר דיברנו על זה - אני כבר הסברתי לך את הפרוצדורה
הנדרשת למצוא זיווג." שמעה אור את האביר מסביר, שכבר סיים למלא
את מיימיתו ונראה מוכן להתקדם הלאה.
"אמרתי לך כבר שכל העסק לא מוצא חן בעיניי. משהו מסריח כאן."
הסביר ברונו את עמדתו.
האביר החליף את גרביו, קפץ על ברונו והם נעלמו משם.
אור המתינה עד שיעלמו, רצה אל עבר בגדיה, והחלה מתלבשת
בזריזות, מסכמת את רשמיה מהאביר. "טוב, לבטח אני לא אתקל בו
שוב, עד שאני סוף סוף נתקלת באביר עם קול נחמד ונימה שאיננה
שחצנית, שגם נראה נחמד ומתייחס נפלא לסוס שלו - דווקא אז אני
לא יכולה לדבר איתו, אבל לא נורא, אביר שקורא לסוס שלו ברונו -
"
והיא עלתה אל עבר המערה, מפתחת את הנושא - "איננו ראוי שיכירו
בו גם אם הוא רציני בכוונותיו - להרוג דרקונים, כוונתי, - וגם
אם יש לו כבוד כלפי המוסכמות וגם אם הוא שומר על ניקיון גרביו
- שטויות, אביר שקורא לסוס שלו ברונו איננו ראוי מלכתחילה
שייחסו לו מחשבה נוספת," ואור הוציאה אבן שנתקעה לה בנעל "גם
אם הוא רוכב נפלא ומקפיד על משמעת מים ויש לו שיער חום ארוך
ועיניים כחולות ואף סיים בהצטיינות את הפנימייה לחקר הריגת
דרקונים - אבל בעצם, אביר שקורא לסוס שלו ברונו איננו ראוי כלל
למבט נוסף, גם אם הוא מנהל שיחות נפש עם הסוס שלו וגם אם
הוא..."
כאן אור נקטע קו המחשבה הבהיר והצלול של אור, שכן היא הגיעה אל
המערה, ומראה מאוד לא צפוי נגלה לעינייה.
דרקון קטן, שגודלו מגיע עד לברכיה בערך, עמד ורחרח במעט עשן את
ערימת חפציה.
"אימא, בואי!" קרא.
אימו של הדרקון, דרקונית שגודלה כשל חמור מצוי, עם סינור ורוד
בעל ציציות תכולות, הגיחה. כשראתה את חפציה של אור, ארשת פניה
נראתה מודאגת למדיי. "אוי ויי זמיר, יוני! זה נראה כמו חפציו
של אביר. נצטרך לעזוב."
"מה זה אביר, אימא?" שאל יוני.
"אביר זו חיה דו רגלית קצת יותר גבוהה ממני, שאוהבת לשים על
גופה חפץ כזה ממתכת, ויש להם חרבות ארוכות. ואני עצובה לספר
לך, שהם מאוד אוהבים להרוג דרקונים."
"אבל למה, אימא?" שאל יוני.
"כי רק ככה הנסיכות מוכנות להסתכל עליהם, יוני." והאם הרחיקה
את יוני מחפציה של אור, כאילו הם עלולים לנשוך אותו.
"מה זה נסיכות, אימא?" שאל יוני.
"כמו שיש דרקון ודרקונית ככה יש אביר ונסיכה."
אור ממש העריכה את הסבלנות של האם.
"אבל למה הם לא יכולים להכיר את זה את זו בדרכים שגרתיות -
בפאב, או בדיסקוטק, או בציד חתיכות על שפת הים, כמו שאת ואבא
הכרתם?"
"אתה מאוד נבון, יוני, אבל מסתבר שבני האדם אינם כאלה. עכשיו
אני מציעה שכדאי שתיגש ותארוז - אבא בטח מאוד יכעס אם כשהוא
יחזור מהעבודה ויגלה שאנחנו לא מוכן לעוף מכאן."
"טוב, אימא." אמר יוני ונעלם. האם חזרה בהילוכה הברווזי הרגיל
של דרקונית טרודה במשפחה ובעול הבית אל המטבח.
אור לא ידעה מה לעשות. היא ירדה בחזרה והתיישבה על סלע, מנסה
לחשוב. מראה המשפחה הדרקונית הלבבית המם אותה - היא אף פעם לא
חשבה על הרג דרקונים מעבר לאמצעי שידוך מקובל וידוע. היא יכלה
לגשת, להסביר שכל העניין של בגדיה הוא בטעות יסודה, ומאידך, לא
רצתה שיתקיפו אותה, ומה יקרה אם ישאלו אותה למה היא ירדה
מהמגדל, או איך היא מציירת לעצמה את תמונת אביר חלומותיה? היא
תהתה אם להמתין עד שהמשפחה תיעלם, אך זה לא נראה עומד לקרות
בקרוב, ומלבד זאת היא רצתה להמשיך במסעה בהקדם האפשרי (למרות
שבשום פנים ואופן לא היתה מוכנה להודות שאביר שקורא לסוס שלו
ברונו מסוגל לעניין אותה למעלה מחמש שניות רצופות, וגם זאת
ברגעי שיעמום קשים).
היא התיישבה תחת צל העץ, מתגעגעת לחמור שידע תמיד איך לחלץ
אותה ממצבים קשים, ותוהה למה לעזאזל הוא לא הסביר לה מעולם איך
מזהים חיים במערה. וכך, בעודה מתחבטת בשאלות קשות אלו, ובטנה
פוצחת אף היא בזמרה משלה, הבחינה באביר וסוס שהתקרבו לשטח -
אכן, היה זה ברונו והאביר שלו. היא יכלה לשמוע אותם, אך כיוון
שהיתה ישובה תחת עץ הם לא שמו לב אליה - ואם בגלל שהחמור לא
היה לידה לא מיהרה להציג את עצמה, אלא נשארה לקפוא במקומה.
"לפי חישובים עדכניים." אמר האביר, ראשו שקוע מעל המפה שאחז
בידו. "המערה שבה מסתתרת משפחת דרקונים צריכה להיות שם." ואור
נמלאה רגשי הערצה לעובדה שהצביע לכיוון המדויק בלי להרים את
ראשו מהנייר.
"משפחה שלמה, וואוו!" אמר ברונו. "יש הבדל אם הורגים את הזכר
או הנקבה?"
"אני חושב שעדיף את הזכר, ככה אפשר לשמור על הגזע, אתה יודע."
"הממ, ממש הומאני." אמר ברונו.
"וכל כך אופייני לזכרים..." חשבה לעצמה אור.
"למה איכפת לך מהם בכלל?" התעניין ברונו.
"כדי שהם לא יכחדו - אם הם ייכחדו, מה יקרה לאבירים ולנסיכות
של הדורות הבאים?" והאביר שלף את חרבו, ביצע איתה מספר דקירות
דמיוניות - מוצלחות למדיי, לדעת אור - והחזיר אותה לנדנה.
"אתה באמת רוצה לשלוח את בניך ואת בני בניך למשימה המטופשת
הזו?" התעניין ברונו.
"לא, אבל בטח אישתי תרצה..."
"תאשים את האישה." אמרה אור, לא מאבדת מקור רוחה האבוד למרות
העובדה שהם החלו מתקדמים אל עבר המערה.
"אתה באמת חושב שזה מוסרי להרוג דרקונים דווקא, רק כדי להשיג
לך נסיכה שהולמת את ציפיותיך?" שאל ברונו.
"אני לא יודע כמה זה בכלל הציפיות שלי - היה הרבה יותר פשוט אם
הן היו מתאמצות קצת, לא? מה יש, הן יושבות להן במגדלן והדם
היחיד שהן רואות הוא מהאצבע, בעוד אנחנו סובלים בכל המסעות
הללו?"
"יופי, אז אתה הולך למצוא לעצמך נסיכה משעממת ובשביל זה אתה
הולך להרוג דרקונים חפים מפשע?" עצר ברונו ושאל.
כאן החליטה אור לנקוט בפעולה - היא קמה, הזדקפה, ובנימה תקיפה
ניגשה אליו ואמרה - "כן, אני בפירוש אשמח לשמוע את התשובה
לשאלה הזו. אני לא מבינה למה לך לפגוע בדרקונים שלא עשו רע
לאיש וגם לא נראה שהם הולכים לעשות! לידיעתך, במערה שם גרה
משפחת דרקונים מאוד חביבה ולא מזיקה, ויהיה חבל מאוד אם תפגע
בהם."
"מי את, לעזאזל?!" שאל ברונו. האביר היה המום מכדי לדבר.
"אני אור. נסיכה, השייכת לדור חדש של נסיכות." היא אמרה, עדיין
באותה ארשת קרב, שנראתה נמסה במקצת תחת מבטו הכחול של האביר.
"אני ג'יימס, אביר, לשירותך." והוא אחז בידה ונשק לה בקידה
מכובדת למדיי, שניכר היה שהוא התאמן בה הרבה. - מה שמיכאל
בוודאי היה אומר.
"ג'יימס?" חזרה אור.
"השם המקורי הוא חבקוק." הסביר ברונו. "אבל הוא עיברת אותו."
"אה," אמרה אור, ומשכה את ידה. "נחמד."
"אז זה שאת מדור חדש אומר, בעצם, שאת לא במגדל?"
"כן, בערך." הסבירה אור.
"ממניעים אידיאולוגיים?" התעניין ג'יימס בהערכה.
אור הסבה את נושא השיחה. "תגיד - איך זה שבחור מנומס כמוך
שיודע כל כך טוב את רזי הנימוסים, שוכח להציג את הסוס שלו. מה
יש, לברונו אין רגשות?"
"איך ידעת שקוראים לי ברונו, שם נדוש, שטחי ומשעמם - ולא למשל
פרוכטר, שם שמתאים הרבה יותר לאישיותי?"
"כן, זה בפירוש דבר שראוי להסבר." אמר ג'יימס.
אור החליפה את צבע פניה מורוד - תכלילי ללבן, ואז שוב לאדום
ארגמני עמוק, ואז נשמעה צעקה.
"הנה, אבא, הם שם!"
הם כולם הרימו מבטיהם - מעל הגבעה, קצת ליד המערה נראה ראשו
של הדרקון הקטן.
"לעזאזל, זה יוני!" פלטה אור.
"גם שמות של דרקונים היא יודעת?" תמה ברונו. ג'ימס דוקא היה
מופתע יותר מהשפה הקלוקלת.
"מיהו זה אשר מעז לפלוש אל מערתי?" הדרקון-אבא, דרקון שגודלו
כשל פיל, החל חג מעל ראשם, בעודו פוגע בהבל פיו ומבעיר אש
בצמחיה סביב.
"עד כאן הומניות." סינן ג'יימס, וידו נשלחה אל עבר נדן חרבו.
"חדל!" אמרה אור, שידה היתה זריזה יותר, ונשלחה חיש קל אל עבר
ידו, ואז אל עבר ידו השנייה - "תן לי - תראה איך בחורה עושה
זאת!" והניחה לידיו, הרימה ראשה ופצחה בסדרה של צעקות.
"היי, אדוני הדרקון - זו אני שפלשתי למערתך, לאביר כאן ולסוס
שלו אין יד ורגל בדבר."
"מי בכלל הרשה להיכנס אליה! הירשת גם רצחת?"
"אני מצטערת - זו היתה תקלה." ניסתה אור להתנצל, מרגישה עצמה
מטופשת למדיי.
"כן, שמענו על התקלות שלכם, אבירים." אמר הדרקון, "גם אם תפגעו
במשפחתי זו תהיה תקלה?" והוא שלח אש לשיח משמאלה של אור. היא
לא זזה. ג'יימס התרשם מגבורתה, אם כי ברונו היה משוכנע שזה
בגלל שהיא מאובנת מפחד.
"אני לא אביר, אני נסיכה!"
"כן?" חזר הדרקון - והפעם פגע לימינו של ברונו. הוא צהל ונעמד
על רגליו האחוריות - ג'יימס אחז בזריזות ברסנו. "אז למה אתה לא
במגדל שלך, רוקמת מפיות?"
"כי אני שייכת לדור חדש של נסיכות, שלא מוכן להמתין - סליחה,
להיות שותף להרג דרקונים!"
"זה מסביר." המהמו ג'יימס וברונו.
"תוכיח!" אמר הדרקון. שום אש לא נשלחה הפעם.
"אם תשלח את הבן שלך, תראה שבין חפציי במערה ישנן גם שתי מפיות
- הן נמצאות בארנק שם. אחת שלא הספקתי לסיים - והשנייה, של
עיטורים אדומים וכחולים, של אש השורפת את השמים!"
ראשו של יוני נעלם וחזר אל תוך המערה. אור כבר קיבלה כאב
בצווארה מהמעקב אחר הדרקון שחג מעל ראשה, אך המשיכה להביט בו.
"הוא צודק!" נשמעה כעבור דקות ספורות, שלג'יימס ואור נראו כמו
נצח, צעקתו של יוני. "הוא באמת נסיכה!" יוני נפנף בצמד המפיות
כאילו היו דגל, ואילו היה נפרד מחברתו על רציף תחנת הרכבת, לא
נראה כאילו יכול היה להיות נרגש יותר.
"את יודעת גם לרקום?" הופתע ג'ימס - "אז את באמת נסיכה!"
הדרקון חג את מחוגו האחרון מעל ראשיהם, ונחת ממולם, מכבה בזנבו
מספר מדורות שהדליק. "לא הייתי פוסק נסיכות על סמך מפית
וחצי..."
"כן," הסכימה איתו אור בהנהון. "אי אפשר להיות זהירים מדיי."
ההערה של ג'ימס עדיין הדהדה בראשה.
"הרשו לי רק להציג את עצמי - אני אלכסנדר, וזה הבן שלי, יוני,
וזו שם למעלה זו אישתי, דרקולה."
"אני אור, נסיכה." ואור קדה.
"מהדור החדש של נסיכות - איזה דור אנחנו מגדלים!" אמר ג'יימס,
קולו צפצפני מעט - עדיין היה מתרגש. "אני ג'יימס, אביר - גם,
מדור חדש. וזה הסוס שלי, ברונו."
"ברונו! איזה שם! נדוש, שטחי ומשעמם." אמר אלכסנדר, בעוד אישתו
יורדת - עדיין, באותו סינור ורדרד עם ציציות תכולות. ברונו כבר
היה רגיל לתגובות הללו לשמו - למבט של ג'יימס באור הוא לא היה
רגיל.
"בכל אופן, אור." ודרקולה הושיטה לה את המפיות - "הנה המפית
הלא גמורה, בואי נראה כמה את טובה בלהיות נסיכה..."
אור מצאה לה פינה והתישבה בשקט החזיקה את המחט, חייכה קלות
לג'ימס וברונו, ובהבעה מרוכזת החלה תופרת, כאילו היתה ישובה
במגדלה, הצל הכבד שדרקולה מטילה עליה מזכיר לה את מגדלה הבודד,
החשוך והבתולי.
"אור, מספיק." קבע ג'ימס.
אור התעלמה בנסיכותיות ואילו ברונו מלמל משהו על "האביר הנצחי,
ממש מלאך מסולם יעקב." אחר פרץ בדהרה, לפרוק את המתח.
ג'ימס פנה לאלכסנדר: "באמת, זה חסר טעם לחלוטין. היא לא תעשה
כלום - אם היא היתה רוצה היתה לה ההזדמנות. היא התנצלה חזור
והתנצל."
"ומה אתך?" התבונן בו אלכסנדר.
"אני עצמי לא האמנתי שהיא נסיכה, זה נכון, אבל אני חושב שכרגע
היא ..."
"אני לא מדבר עליה, אני מדבר עליך."
"תראה, זה נכון שאני סיימתי בהצטיינות את הפנימייה." וג'ימס
הביט בזוית עינו לראות אם למשפט היתה השפעה, אבל אור כבר היתה
שקועה בשיחה עם דרקולה. ברונו היה באמצע תחרות ריצה עם יוני,
כך שגם מכיוון זה לא נראה היתה שאמורה להגיע עדות אופי חיובית.
"שמעתי על הפנימיות שלכם." נשף אלכסנדר בבוז.
"אני... אני גם מהדור החדש." אמר ג'ימס. "ולא שאתה אוכל
נסיכות, זה ברור, מיד רואים שאתה לא מהסוג הזה של דרקונים..."
העשן המתחמם העולה מאפו של אלכסנדר גרם לג'ימס לנסות כיוון
שונה "אני בכלל לא מאמין למידע המוטה והשקרי המופץ על ידי
גורמים בעלי עניין פוליטי, למען האמת, עם מקורות המימון
המתאימים אני בכלל חשבתי להקים אגודה לשימור דרקונים..."
"למה אתה משקר?" שאל אלכסנדר, בלי כעס.
ג'ימס היסס ואז אמר בקול נמוך "היא מוצאת חן בעיניי." הוא
השפיל את עיניו, שקוע, ואז נזכר ופרק את נשקו.
"נו, דרקולה, מה את אומרת עליה?" ג'ימס לקח את עצמו לצידה של
אור, ועזר לה לקום מהאבן עליה היתה ישובה.
"בהחלט נסיכה, ומהרוקמות היותר טובות שהכרתי." קבעה דרקולה.
"ומה אתה אומר עליו?"
"בהחלט אבירי...."
רגע." אמרה אור. ג'ימס הביט בה, ושניהם צימצמו גבותיהם: "על
סמך מה אתם קובעים?" שאל ג'ימס.
אלכסנדר ודרקולה נראו מופתעים קמעה: "קובעים מה?"
"שאנחנו אביר ונסיכה באמת." אמר ג'ימס.
"ולא רועה צאן וטוות צמר, למשל." הסבירה אור.
למה מה?" שאל אלכסנדר. "מה חשבתם? אתם לא האביר הראשון שאנחנו
רואים כאן."
"או נסיכה." הוסיפה דרקולה את מה שנשמע לה כמובן מאליו.
"מה?!" תמהו ג'ימס ואור.
"אתם לא כועסים, אני מקוה."
"לא ממש לא." אור היתה יותר הלומת רעם. לאחר מספר דקות של
מחשבה הוסיפה בשקט: "אני לא רוצה להישמע חצופה, אבל השארתי את
הדברים שלי במערה שלכם, ו..."
"בואו, אם כך, אחרי קבלת פנים שכזו אפשר לצפות מאיתנו למינימום
האפשרי שזה ארוחת צהריים." הסבירה דרקולה. "אתם זוג צעיר
ונחמד, יש ביניכם משהו?"
אור וג'יימס הביטו זה בזו וזו בזה. ג'יימס כחכח בגרונו.
"בוא, עלו, אני אכין לך גוגל מוגל - נראה שאתה צריך את זה.
אגב, שכחתי לציין, אור - את רוקמת ממש יפה, בהחלט היית טובה
בזה. ויש לי כמה סוודרים עם רקמות נפלאות, ואני בטוחה שהם
יעניינו אותך, ו..." היא המשיכה בפטפוטה, כשהם החלו מתקרבים אל
עבר המערה,
"שוברת מוסכמות קטנה - אני חושש שאת תאלצי להינשא לי." ג'ימס
אחז בידה.
"וכי למה?" הם החלו עולים מאחורי דרקולה.
"תראי, אני הייתי אמור להרוג דרקון, ורק אז למצוא נסיכה. ואת
מנעת זאת ממני."
"אתה צודק." אור נעמדה. "מעולם לא חשבתי על זה ככה. אתה לא
מצטער, אני מקווה."
"לא... אז, את מסכימה?" קיווה ג'ימס.
"נו, שיהיה..." ואור נראתה עשירה ומאושרת במיוחד.
דרקולה לא נראתה מופרעת מהלחשושים, והמשיכה בפטפוטה - "ואתם
יודעים, יש יופי של אוכל לצהריים, המאכל המסורתי שלנו - "
ג'יימס ואור עשו אוזנם כאפרכסת.
"אני מקווה שאתם אוהבים פירה ושניצל?" שאלה.
אור וג'יימס הביטו זה בזה: "אז זה הפיתרון לתעלומה?" |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.