"אני חוששת שמא הפכתי את הסבל לתחביב ואת הרחמיים העצמיים
אימצתי לעיסוק עיקרי בחיי" היא אומרת ספק לעצמה ספק לקיר.
"מתי הפכתי לאדם טראגי ואומלל?
ומתי בדיוק הייתה נקודת המפנה הגורלית שממנה אני ממאנת לשוב?
אני לא בטוחה שהחיים עשו אותי לבנאדם שקיוויתי להיות"
היא מדברת אל האויר שבתגובה נכנס לתוכה ויוצא שונה ממה שהיה.

היא כל כך צעירה והעולם נראה כה הרה גורל, ונדמה שהפיות
והמלאכים שאמה נתנה לה לא יעזרו, גם לא הדת שאותה נאלצה לזנוח
לפני זמן רב, בחושבה שזה לא בשבילה בשעה שאנשים כה צרי אופקים
ואכזריים. אלוהים לא קבע את גורלה.
היא יצרה את גורלה, כתבה את תסריט חייה, בכל מילה שהגתה, בכל
מחשבה שחשבה.
היא אימצה לעצמה את חצי הכוס הריקה.
ולהיות לבד הוא להיות במקום שהיא לא רצתה להיות.
ולבד הזמן נוטה להזדחל באיטיות מענה, והיום הזה כשאר הימים,
ניגר כמו עוד גרגר אל תוך שעון החול של חייה.
וחלומותיה אפורים, כהים, מטושטשים כמו נחיליי עשן, הופכים
לצורות מאיימות, מעוררים אותה עם דמעות אל הבוקר מבריחים אותה
שוב אל תוך האפלה הפרטית שלה, שאליה איש לא הצליח לחדור.
ומידי פעם בפעם ברגעים קשים, היא רוקדת לעצמה, ריקוד פרטי,
ריקוד בודד שאליו התמסרה בגוף ובנפש.
היא רוקדת ורוקדת והייאוש הוא המוביל.

לכל דבר יש זמן ומקום והיום מתחלק עם הלילה. היא שוכבת על הדשא
הלח, מתמזגת עם שמי הקטיפה השחורים זרועי הכוכבים, מחליקה
לתוכם, מטיילת לה בשמיים, שרה לעצמה, צוחקת ובוכה, סופרת
כוכבים ומחכה לברק הפרטי שלה שיאיר אותה, שיאהב אותה, שיצלם
אותה ככה, בדיוק כמו שהיא.