אמא שלה רצתה שהיא תהיה רופאה,
אבא שלה רצה שהיא תהיה מורה,
אבל היא דווקא יצאה משוגעת...
במדבר, גולשת על החול הרך, הרוח מלטפת את פניה והשמש כל כך
נעימה לעורה הצרוב חוויות.
החול כאילו רוקד מתחת לרגליה, גרגרים גרגרים הוא נאסף לתמונה
שלמה, של עולם שלם, שנמצא אצלה בראש.
ורק התלתלים הסרבנים שלה, הזהובים, שקופצים לכל עבר ללא גבול,
מתריסים נגד כל מוסכמה ומורדים על גורלם להיאסף בהדיקות תחת
גודל משקלה של החברה.

העיניים הן הראי של הנשמה, והן פזורות חסרות דעת בחלל הריק,
שנמצא בכל מקום.
בכל אונה והדרה היא נופלת, והגב הכפוף נמשך למטה, עוד ועוד...
עד שהגיבנת הקטנה שלה מתחילה להיראות לעין.
והתלתלים שלה כבר לא קופצים. הם ממוקדים עמוק פנימה, ואפשר
לראות שהם בוכים... והמבט שלה, כל כך רוצה לברוח ממה שהיא רואה
שם - ולא יכול.

וברגע, כאילו כלום לא קרה, היא מזדקפת, ומיישרת את גבה הארוך,
צווארה הלבן נושא באלגנטיות את ראשה המתולתל והעדין, ורק
העיניים, זוכרות את המיתות שאיש מעולם לא ידע.



מוקדש ללאהל'ה קורמוש-דודה שלי, אשר מאסה בחייה בשנת 2002
והשאירה אותי ואת המשפחה עם חלל קטן בלב ועם תהייה, שהתשובה לה
כל כך מובנת...