אני קוראת למהפכת תרבות נחמדה. ללא ימרה וללא פלצנות, ללא
התנשאות, ללא דיכאון או שיגעון. אנחנו שייכים לבוהמה הפריזאית
של המאה הקודמת. אנחנו שייכים לגדולי אמני הרנסאנס. אנחנו
שייכים לחכמי התלמוד בימי בית שני. אנחנו שייכים לכל זמן ולכל
מקום, משום שאנחנו מחזיקים בדגל המהפכה שרבים וטובים כבר אחזו
בו לפנינו. אבל יותר מכל אנחנו שייכים לפה ולעכשיו, לחברה
הישראלית המתהווה, על כל גווניה, מעלותיה וחסרונותיה. החברה
הישראלית ידועה בבוטות שלה, באגרסיביות שלה. לתכונות אלה צדדים
יפים יותר ויפים פחות. הצורה בה חברי כנסת, שהם בעצם נציגי
העם, מכנים את עמיתיהם, התנהלות התקשורת, והצגת האמנות כמשכן
להפקרות, אשר בסיסה פסול בעינינו- כל אלה מעידים בבירור על
העדר תרבות. כל אלה מובילים לדיכוי החברה והפרט, לשחיקה,
לאדישות, לריקבון, לביטול כל דבר
שפעם נחשב יפה- מטעמי ציניות כלפי סנטימנטים ונוסטלגיה,
ומטעמים אחרים.
            אני קוראת למהפכת תרבות נחמדה. נולדנו עם נתוני
פתיחה מרשימים ומועילים מאוד. אנחנו יפים, אנחנו חכמים, אנחנו
מוכשרים, אנחנו מסוגלים, יש בנו כוח עצום ורצון בוער להשפיע.
ועם זאת למדנו, בשיטות שונות, להימנע ממימוש היכולת שלנו. יש
בנו רגישות גדולה, שעל ידה קל לנו מאוד להבחין בזיוף בהתנהלות
החברה סביבנו, לחוש בחוסר. רגישות זו, בצירוף הזיוף שאני
מבחינים בו מכל עברינו, גורמים לנו לבחור ברדידות ובבריחה,
שהיא לעתים מודעת ולעתים אינה. אנחנו מעדיפים לא לעשות כלום,
אנחנו מעדיפים להתבטל ולהיזרק כל היום מאשר להמשיך ולגדול בדרך
בה חונכנו, שנראית לנו לעתים מאוד לא אמיתית וחסרת חוט שדרה.
אנחנו שואלים שאלות, אנחנו חוקרים, אנחנו מחפשים. הדברים האלה
מובנים, חיוביים ביסודם והכרחיים, וביצועם בדרכים שאינן
שגרתיות הוא לרוב בלתי נמנע.
           הצעד הראשון לקראת המהפכה, שהוא הצעד הנדרש להכנת
הקרקע כדי לשתול בה לאחר מכן צמיחה אישית, הנו הכרת התרבות
הקיימת, בנוסף להכרת תרבויות העבר. התרבות הנה חומר גלם
בידינו. היא כלי עזר בידינו להתפתחותינו האישית. אנו מפיחים בה
חיים, מעניקים לה משמעות ופירוש, מייחסים אותה אל חיינו
האישיים. יש בנו צו פנימי שזועק לנו באופן מתמיד ללמוד, לקבל,
להתחדש ולהשתפע. באמצעות הכרת התרבות אנו מתוודעים לדעות שאינן
תמיד ובהחלט תואמות את שלנו. יש לנו לגיטימציה לבקר את התרבות,
למצוא בה את היפה והמקובל עלינו, כמו גם את הטעון שיפור בה, את
הסדקים והמהמורות שבה. יש לנו זכות להביע את דעותינו עליה
ולעבד שיטות לשינוייה, לפיתוחה ולהרחבת הישגיה. יש בנו חובה
פנימית להכרת התרבות, לא על מנת להתפאר בידע שלנו אלא כדי
לרכוש לעצמנו אפיקי הבנה חדשים של חיינו על כל רובדיהם, של
קיומנו על כל מישוריו. הכרת התרבות מובילה אותנו לאמץ לעצמנו,
מתוכה, סגנונות, לבחור את סוגי התרבות הקרובים ביותר לחושינו,
ללבנו, לדרך מחשבתנו, לדעותינו ולצורות הבעתנו את כל אלה.
       הצעד הבא הנו המימוש העצמי שלנו, שהוא אמצעי בידינו
להשגת המטרה הסופית. אנו מגשימים את עצמנו, את בכוח שלנו,
באמצעות יצירה. היצירה שלנו היא הימנעות מודעת מביטול עצמי
ומהתכחשות לכוח שלנו. באמצעות היצירה שלנו אנו שופטים ומבקרים
את התרבות, את הדעות שהיא מציגה ואת הצורות בהן היא מציגה את
דעותיה. אנו יוצרים מתוך קור רוח ושיקול, לא על מנת לפגוע
ולקומם, אלא כדי להציג את דעותינו בצורה המתאימה להן ביותר
ולפי הבנתנו. אנו דוגלים, כיתר המהפכנים, בטוב, ביופי ובאהבה,
באמנות על כל צורותיה, אבל לא מתוך נאיביות (דוגמת ילדי הפרחים
ומשוררים רומנטיקנים). אנחנו מתרחקים מאופני ביטוי שנעשה בהם
שימוש, ושלא הוכיחו את עצמם במבחן הזמן והתפתחות הדורות. אנו
מפתחים את התרבות באמצעות היצירה שלנו אנו פורשים הפניה
אפשרויות חדשות וטריות.
        מטרת המהפכה הנה תרומה. אנו שואפים לתקן חלקים
מסוימים בהתנהלות החברה והתרבות הנוכחיות, חלקים שנפגענו מהם
ושנראים בענינו כמזיקים ומעכבים. אנחנו נמנעים מאליטיסטיות
וסנוביזם. אנו פתוחים לקבל דעות שאינן תואמות את שלנו, ויש
בידינו את הכלים הדרושים, שמתבטאים ביצירה, כדי להתמודד איתן
בדרך שאינה הורסת אלא בונה. בזה טמון כוחנו, בזה ייחודנו.
       אני קוראת למהפכת תרבות נחמדה. שיקראו לנו יומרניים.
שיקראו לנו פלצנים. שיקראו לנו מתנשאים ומוזרים. שיקראו. כבר
הגדירו אותנו פעמים רבות, בתור שונים. אנו רגילים להגדרה הזו,
ומתגאים בה. כי אנחנו שייכים לחמולת המשוררים של תור הזהב
בספרד, לראסטפרים עולצים בג'מייקה, ללהקת רוקנרול בשנות השבעים
הפוריות. אנחנו שייכים לכל מהפכת תרבות פורחת. אבל יותר מכל
אנחנו שייכים למהפכת התרבות הנחמדה, שמתקיימת כאן ועכשיו, לנגד
ענינו, ובעיקר- על ידינו. בהצלחה לכולנו.