אני רואה את עצמי יושבת ישיבה מזרחית, מוקפת פסטורליה מסורתית,
לבושה בסגול וכותבת שירה. אני רואה טבע והרבה ירוק, ואת אימא
אדמה מחייכת אלי מרחוק. היא צוחקת, אומרת שאני אהיה בסדר, אני.


לפעמים מתעורר רצון עז לחיות את החיים של מישהו אחר, והמשחק
פשוט יותר מאשר לקיחת החלטות הרות גורל, מהסוג שאחרים עושים
בשביל עצמם. ואני, כבדרך אגב, מתלווית, מתערה, נושמת ארץ ישראל
ישנה וטובה, ודוחה את הקץ לפחות עד היום הבא.

בבית מחכה לי תא הגזים. כשאגיע אכנס ואנשום לרווחה, ואחיה את
חיי בשגרתיות מטריפה. בלילות אני אחלום על אהבה והרמוניה,
ופשטות נוגה תתעטף סביבי. אני ארגיש מוגנת בחיקה ולא ארצה
להרפות, והלב ייסדק שוב מדי בוקר.
הזמן יעבור, פרחים רבים יקמלו לשקיעה אדומה, ואף אני אוותר
עירומה אל מול בני האדם. חלודה ומנוונת, מייללת חרישית, שותה
עוד כוס קפה ורק מחכה שיבוא מישהו ויגרום לי לצחוק, יעלים ולו
לרגע את הבדידות הכל כך נצחית הזו. ובהיחשפי אל העולם אני אחוש
את טעמו המר של העצב האופף את החלשים שבנינו.

ילדה, אישה, קשוחה, רגישה, אקספרסיבית ואינסטרומנטלית כאחת,
חזקה ועייפה, נוודה, נערה. לנצח אתיימר להיות אני, ואם אי פעם
אצליח, אולי אדע טעמה של אהבה מהו. שתהיה לי שנה טובה.