מוקדש לקשת, שחשבה על זה קודם

ישבתי ליד האיש ששלט בזמן בשעה האחרונה בחייו. לא, אולי אני
צריך לנסח את זה אחרת: ישבתי ליד האיש ששלט בזמן בנצח שקדם
למותו.
"מדהים איך העולם הזה עובד. יש אנשים שיכולים להזיז דברים עם
המחשבה שלהם, יש אנשים שיכולים לעוף, לכל הרוחות, ומה אני יכול
לעשות? לשלוט בזמן. תודה רבה אלוהים, על הכח הלא נחוץ על זה."
הוא תמיד אמר. ואני תמיד הקשבתי,  ועניתי לו: "יאיר, אתה סתם
אומר. אתה יודע שהכח הזה נחוץ, אתה יודע שהוא עושה לך רק טוב
ואתה יודע שמלא אנשים היו רוצים לקבל אותו." והוא היה רק מעקם
את הפרצוף שלו ועובר לדבר על נושא אחר.
הקטע הוא, שיאיר באמת האמין שהכח שלו מיותר. אתם מבינים, זה לא
שהוא שלט במימד הרביעי כולו, או משהו כזה. ממש לא, יאיר לא יכל
להחזיר את השעון אחורנית, או לעשות 'פריז פריים' לחיים שלו. מה
שכן, הוא יכל להתאים את עצמו לקצב הזמן שמסביבו. כן, אני יודע,
זה מסובך. גם אני לא הבנתי את זה בהתחלה, עד שהוא הסביר לי
שוב. אתם יודעים איך שדברים משעממים עוברים תמיד נורא לאט? איך
דקה נראית כמו שעה? ואתם יודעים איך לפעמים זה בדיוק להיפך,
כשנהנים? יאיר גילה שהוא יכול לשלוט מתי דקה תעבור לו כמו שעה,
ולהיפך. למשל הנאומים הארוכים של המנהל שלנו בימי הזיכרון,
למשל, שנמשכים שעות על גבי שעות עוברים אצלו ככה מהר, אם הוא
בוחר להשתמש בכוחות שלו. וגם להיפך. הוא תמיד מספר לי בחיוך על
הפעם הראשונה שלו. איך הוא האט לעצמו את הזמן, ככה שלו כל
הסיפור נראה כמו הנאה שנמשכה שבועות. הפרטנרית שלו, לעומת זאת,
שאלה אחר כך בטון מעוצבן למה הוא גמר כל כך מהר.

האיש ששלט בזמן נולד לפני 18 שנה, בכפר סבא. אני נולדתי באותו
זמן, ברחובות. אבל בניגוד אליו, שהיה איש עם טיימינג מושלם (מן
הסתם), אני תמיד הייתי רע בזמנים. תמיד הייתי מגיע באיחור של
רבע שעה לשיעור הראשון, מה שגרם להרשמה, או מופיע ראשון
למסיבות - מקדים, מה שסתם גרם לפאדיחות. כשהייתי קטן יותר
חשבתי שהשעון עושה לי דווקא. צוחק עליי, אומר לי "הא. אתה
לוזר. אפילו בלוח זמנים של עצמך אתה לא יכול לשלוט." כמובן
שכשהתבגרתי הבנתי ששעון לא יכול לצחוק עליי, ושכל הקטע הזה עם
הבעיות טיימינג שלי הן רק מזל מחורבן. מזל מחורבן שנמשך כל
החיים.
בכל מקרה, כשיאיר סיפר לי לראשונה שהוא יכול לשלוט בזמן, לא
היתה גבול לקנאה שלי. כל כך רציתי להיות כמוהו. לגרום לשינה של
חמש דקות להיחשב כמו שינה של עשר שעות, וככה אף פעם לא להגיע
עייף לבית הספר. לגרום לריקודים עם בנות להיות בשבילי
סלואו-מושן, לתת לי זמן להסתגל ולא לטעות באף צעד, וככה לצאת
אחלה רקדן שבעולם. רציתי לשלוט בזמן, לחיות חיים טובים יותר.  
 

ישבתי ליד האיש ששלט בזמן בדקות האחרונות לפני מותו. הוא חייך
אלי, גם אני אליו. חיוך של מבוכה. שתקנו. הביפים של המכונות
מסביב היו הקולות היחידות שהפרו את הדממה. יאיר שכב על מיטת
בית-חולים, חבוש כולו. אני הייתי היחיד שם, בחדר, חוץ ממנו.
הרופאים יצאו, והמשפחה שלו בדיוק הייתה בחו"ל כשזה קרה. "תגיד,
יאיר?" שאלתי במבוכה. "כן?" . "תגיד, עם כל הקטע של השליטה
בזמן והכל... לא יכולת פשוט להתחמק מהמשאית הזאת? לא יכולת
להאט את הכל ולסובב את ההגה מהר?". החיוך של יאיר התרחב.
"יכולתי." הוא אמר לי, ובלי לחכות ל'אני לא מבין' שכבר עמד לי
על קצה הלשון, המשיך. "אבל אתה מבין, מקודם היום, כשנסעתי על
איילון וראיתי את המשאית ממולי מאבדת שליטה ואוטוטו עולה עליי,
הבנתי שזה שאני יכול למנוע את התאונה, לא אומר שאני צריך.
הבנתי שאולי הגיע הזמן להפסיק קצת עם הכוחות האלה. אתה יודע
כמה זמן אני כבר חי?" הסתכלתי עליו כאילו הוא משוגע. "אההמם,
אתה חי שמונה עשרה שנה." "לא. אני חי כבר מאתיים שלושים וארבע
שנים. לפי קו-הזמן שלי. אתה מבין, האטתי את הזמן ככה שאני חי
כבר המון זמן, והיום הבנתי שאולי הגיע הזמן לעצור קצת. לנוח.
אולי הגיע הזמן להפסיק להאמין בכוחות המטופשים האלה, ולהתחיל
להאמין ב...גורל. והגורל היה זה ששלח את המשאית לנגח את
המכונית שלי. הגורל הביא אותי לחדר הניתוח המסריח הזה." חייכתי
אליו, חיוך כזה שכולו עצב. עצב של פרידה. "הגורל גם אמר שיש לך
רק עוד כמה דקות לחיות?" שאלתי אותו.  הוא הרצין לפתע. "כמה
דקות?" נרתעתי. "מ...מה, הרופאים לא סיפרו לך?" הוא חייך שוב.
"לא. לא, אבל זה כבר לא חשוב. כמה דקות בשבילי יכולות להיות די
והותר, יכולות להיות נצח."
ואז הפסקנו לדבר. יאיר הסתכל עליי, ואני הסתכלי עליו, בעיניים.
וראיתי באמת כמה זקנות העיניים שלו, כמה עייפות הן. אפילו האיש
ששולט בזמן צריך לנוח.
אתם מבינים, זה לא אמור להיות סיפור שמח על איש עם איזה כח
מיוחד שנורא עוזר לו ועושה את החיים שלו יותר קלים. למרות שאכן
מדובר באיש כזה, זה אמור להיות סיפור עצוב. סיפור על איש
שההחליט שזהו - נמאס לו, וכשהגיע זמן בו יכל למנוע את מותו -
הוא בחר שלא לעשות כך. זהו הסיפור על האיש ששלט בזמן, זהו
הסיפור על יאיר. זה גם הסיפור עלי ועל הדקות האלה, שיאיר ואני
הסתכלנו אחד על השני. לא, סליחה. תנו לי לנסח מחדש - בשבילי
אלה היו דקות. בשביל יאיר... בשביל יאיר זה היה נצח.