מוקדש באהבה ובגאווה לשירה. כן. גאווה. שמעת נכון.

מוטי כהן התעורר בוקר אחד, וגילה שיש לו שלוש עיניים. אני יודע
שזה נשמע קצת תמוה ולא אמין, אבל זה באמת היה ככה, בחיי. נראה
שלמוטי כהן צמחה בלילה עין נוספת, בדיוק באמצע המצח. המחזה של
אדם עם שלוש עיניים לא היה מצחיק כמו שהוא עלול להשמע. אני
יכול לתאר מה אתם מדמיינים, סוג מסויים של דמות קריקטורית עם
שלוש עיניים שנראית די מצחיקה וחמודה, אבל למעשה כל העסק לא
היה מצחיק בכלל. תארו את עצמכם במצב שלו, מתעוררים בוקר אחד,
הולכים לצחצח שיניים ופתאום, כשאתם מביטים בבואתכם במראה,
מגלים שיש לכם עין חדשה.  
הייתם מצפים ממוטי כהן להבהל ממצב כזה, אבל האמת היא שהוא לא
נבהל בכלל. כשהוא ראה את העין השלישית משתקפת במראה הוא רק
נאנח אנחה גדולה, והמשיך את יומו כרגיל. איך הוא עשה את זה,
אתם שואלים? איך הוא התגבר על העובדה שצמח לו בין לילה איבר
חדש? ובכן, קוראים יקרים, התשובה די פשוטה. מוטי כהן פשוט היה
רגיל לזה.

כבר בגיל צעיר מוטי גילה שקורים לו דברים מוזרים בבקרים. בכל
בוקר, כמו שעון, מוטי מתעורר ומגלה שקרה לו משהו מוזר ועל-טבעי
במהלך הלילה. זה התחיל בדברים קטנים: בגיל שבע, למשל, הוא גילה
בוקר אחד שהשעון שלו עבר מיד שמאל ליד ימין בזמן שהוא ישן. או
פעם אחרת, כשקם בהיותו בן עשר וגילה שאמא ואבא שלו החליפו
בקולות שלהם - היא דברה בקול שלו והוא בקול שלה. בהתחלה זה היה
מבלבל, לשמוע את הקול הגברי של אבא צועק ברחבי הבית למה לא
הורידו בחזרה את המושב של השירותים, אבל בסופו של דבר, כמו
שתמיד קורה בסוף, מוטי התרגל. ככל שהוא גדל, ככה הדברים נהיו
מוזרים יותר ויותר. בגיל שמונה עשרה הוא התעורר וגילה שדוגמנית
העל עליה חלם באמת בילתה איתו את הלילה. בגיל עשרים הוא התעורר
כדי לגלות שדודו טופז חתם על עוד עונת שידורים מלאה עם שדורי
קשת (כפי שאמרתי, דברים מוזרים). עכשיו הוא כבר בגיל עשרים
ושלוש, ואחרי חלק מהדברים שקרו לו בבקרים קודמים, עין שלישית
זה כלום.
נכון שהוא יצטרך להתרגל למראה החדש, ונכון שכמות הבונגלעכים
הירוקים האלה שמנגבים מהעיניים כל הזמן תגדל, אבל שטויות. כולה
עוד עין. למען האמת, הסיפור שלנו הוא בכלל לא על אותה עין
השלישית. ממש לא. הסיפור שלנו הוא על משהו שהתרחש בעברו של
מוטי, כשהיה עוד נער. משהו שמוטי מגדיר אותו תמיד כחוויה הכי
מוזרה שקרתה לו אי-פעם. כדי שלא תגידו שאני מספר-סיפורים גרוע
שמכניס הקדמות באורך עמוד שלם שלא מתקשרות לסיפור, אגיד לכם
שההקדמה הזאת לא היתה מיותרת לגמרי. יש לסיפור שלנו קשר לעין
השלישית, הוא פשוט יגיע מאוחר יותר (אל תדאגו, בגלל שהסיפור
קצר לא יקח לזה כל כך הרבה זמן). אז בינתיים התרווחו בכסאות
שלכם, הרפו את העיניים והצטרפו אליי, בזמן שאספר לכם על היום
בו מוטי כהן נדהם לגלות ש -

"אני מתחתן עם שירה?", מוטי שאל את עצמו. ליתר בטחון, הוא
קרא שוב את תוכן המכתב שחיכה לו בתיבת הדואר, רק כדי שיהיה
בטוח.

" אדון נכבד,
אנחנו שמחים להזמינך לחתונתם של שירה ומוטי, שתתרחש בתשעה
ביוני, 2005, באולמי 'גן הוורדים'. נשמח לראותך בין האורחים!
בברכה,
הורי החתן:        
אשר ויונית כהן
הורי הכלה:
שי וציפי כץ.

"טוב נו," מוטי ענה לעצמו "כנראה שאני אכן מתחתן עם שירה."
ההזמנה לחתונה הייתה בתיבת הדואר של מוטי בשעה שש בבוקר באחד
מהבקרים של שנת 2001, כשמוטי היה בן 18. אם אנחנו רוצים לדייק
יותר, נגיד שזה היה הבוקר אחרי המדורות של ל"ג בעומר. מוטי חזר
מהמדורה המסורתית, וכשהגיע הביתה החליט לבדוק דואר. רצה לבדוק
אם אולי מחכה לו איזה מכתב מאיפהשהו. הוא לא ציפה למצוא בתיבה
את הזמנת החתונה לחתונה של עצמו, אך, כפי שאתם בטח יכולים
להבין, הוא לא היה כל כך מופתע. "אז אני מתחתן עם שירה, אז מה?
כבר קראו לי דברים מוזרים יותר בבקרים. אני לא צריך להתרגש
מזה."  
ובהרגשה הזאת מוטי עלה לבית שלו, התקלח, והלך לישון. כשהוא קם
לאחר כמה שעות הוא כבר לא זכר את ההזמנה המוזרה, שעד אז כבר
נזרקה לפח על ידי אמא שלו, שעשתה קצת נקיון בבית וחשבה שמדובר
באיזה פרוספקט פרסומת למשהו.

זהו. כאן יכל להסתיים הסיפור שלנו, וכולם היו מרוצים. טוב נו,
לא כולם. מוטי בטח היה מרוצה, וגם ההורים שלו לא היו כל כך
עצובים. אבל מה, אתם הקוראים הייתם מתאכזבים. מה, זה סוף
הסיפור? נזרקה הזמנת החתונה? לא נפתר כלום! הסיפור נפסק באמצע!
אז למרות שכאן יכל להסתיים הסיפור, לא נסיים אותו עדיין, ואתם
תאלצו, רק אם אתם רוצים כמובן, להמשיך הלאה קצת ולעבור איתנו
בפאסט-פורוורד ארבע וקצת שנים, לתשעה ביוני 2005. רק כדי
שתמקמו את התאריך בטיימליין המתוסבך גם ככה של הסיפור שלנו,
2005 מתרחשת כשנתיים אחרי הבוקר איתו פצחנו בסיפור. אוקיי,
מוכנים? פאסט פורוורד, קדימה.  

בוקר.
טרינג טרינג
מוטי כהן פתח את העיניים שלו. שלושתן.
טרינג טרינג  
מוטי כהן מפהק.
טרינג טרינג
מוטי כהן הסתכל בשעון.
טרינג טרינג
השעה הייתה שבע ורבע.
קליק
"שלום, כאן מוטי כהן, אני בטח לא יכול לדבר עכשיו בטלפון, אז
עשו טובה ותשאירו הודעה. יאללה ביי.
בייייפ
מוטי? בייב? ..."
מוטי כהן הקשיב לקול הנשי הלא מוכר שבקע מהמזכירה האלקטרונית.
"...חסר לך שאתה עדיין ישן! היית אמור להיות כאן לפני שעה כבר!
אוף איתך, אתה גם לא עונה בפלאפון. אם אתה לא בדרך עכשיו,
אז... בררררררר!!! בוא, תהיה פה כבר עכשיו, או שאני אבכה.
ביי."
קליק
מוטי כהן גיחך. זהו? זה הכל? זה כל מה שהבוקר הזה הנחית עליו?
הודעה תמוהה במזכירה  
האלקטרונית? נראה שמה שלא גורם לדברים המוזרים לקרות לו מתחיל
להתעייף, ולהוציא דברים דפוקים. טוב נו, מוטי לא התלונן, הוא
רק התהפך במיטה שלו והמשיך לישון.
חצי שעה עוברת, ואז שוב.
טרינג טרינג. טרינג טירנג טרינג טרינג. טרינג טרינג. קליק.
שלום, כאן מוטי כהן, אני בטח לא יכול לדבר עכשיו... ביפ...
אהלן מוטי, זאת שירה שוב. נו? אתה כבר מאחר בשעה! בוא מהר,
הזמן אוזל, ביי. קליק.
הגיחוך ממקודם הפך לנהמה עצבנית. עוד פעם להעיר אותו? לא חבל?
שיתנו לו להמשיך לישון. וזה מה שהוא עשה. המשיך לישון, עוד חצי
שעה, עד ה"טרינג, תשאירו הודעה, ביפ, זאת שירה, אתה מאחר, בוא,
קליק." הבא, ואז עד הבא אחריו, והבא אחריו, וה...
טוב נו. בפעם השביעית, כשהשעה היתה כבר אחרי עשר בבוקר, נמאס
לו.  
טרינג טרינג
טוב, טוב, אני קם! אני קם! אתם מרוצים שם למעלה? יא-אללה, לא
תיתנו לי לישון פעם אחת כמו שצריך!"
טרינג טרינג
"אני בדרך!! יאללה, אני לא יכול להגיע לטלפון תוך שנייה. תנו
לי שניה, תנו לי -"
טרינג טרי ---
"הלו?"
"אני לא מאמינה!"
"הא?"
"אתה עדיין בבית!"
אותו קול נשי לא מוכר. מה היא רוצה ממנו?
"תקשיבי, גברת, אני חושב שיש לך טעות, לא נראה לי שאני מי שאת
מחפשת, ו..."
"מוטי כהן, תפסיק לעשות שטויות!"
"אמם, גברת, אני מצטער, אבל אני באמת לא - " מוטי הפסיק את
הדיבור שלו ככשמע משיכת אף מהצד השני. לרגע היתה שתיקה,
וכשמוטי התכוון להמשיך את דבריו, הבחורה בצד השני דברה שוב.
"אתה מתבייש בי, נכון?" שוב שתיקה, מה הוא כבר יכל להגיד במצב
כזה? "כן, כן. עכשיו הבנתי," הקול הנשי המשיך, "אתה מתבייש בי.
החלטת להשתפן היום, אני מבינה. להתנהג כאילו אתה לא מכיר אותי.
טוב, בסדר. שלא תגיד שאני לא מבינה רמזים. לא רוצה, לא צריך.
אבל אתה משלם על כל ההוצאות של היום, אפילו אם אתה לא מגיע, לא
איכפת לי. אי אפשר לבטל לאולם, ולקייטרינג והכל. ואני לא
מתכוונת לשלם על חתונה, אם אני לא מתחת - "
"חתונה?"
הייתם מצפים עכשיו שמוטי יזכר בהזמנה שמצא בדואר לפני ארבע
שנים. הייתם מצפים שהוא יחבר את זה ביחד, שיבין שההזמנה הייתה
לא מפוברקת, אלא אמיתית ורצינית לגמרי. אבל מה, הזכרון של מוטי
היה רעוע, ולהזכר פתאום באיזה מכתב מוזר שהוא קיבל לפני ארבע
שנים לא כל כך מסתדר. אז לא, כשמוטי אמר "חתונה" זה לא היה
בגלל שהוא לפתע הבין הכל, זה היה מהלם, זה היה משוק, כי למרות
שהוא לא קישר את המילה הזאת למכתב, הוא קישר אותה לדברים
אחרים. לאט לאט הוא נזכר שכבר חודשיים כל החברים שלו מדברים על
החתונה, על היום הגדול בחייו שעומד להגיע עוד מעט, פתאום הוא
נזכר שכבר יותר מחצי שנה ההורים שלו לא מנדנדים על 'מתי תמצא
כלה'. הוא חשב שזו איזו בדיחה שהחבר'ה מריצים עליו, הוא חשב
שההורים שלו מתחילים סוף סוף להראות סימנים של סניליות. מסתבר
שלא. מסתבר ששגרת-הבקרים שלו החליטה להשתשעשע בו עוד קצת.  
הייתה שתיקה בצד השני של הטלפון. שתיקה, ואחריה משיכת אף. ועוד
אחת. ובכי. מוטי ניסה להזכר, איך הבחורה הזאת אמרה שקוראים לה
בהודעות ממקודם... משהו כמו מירי... לא... שירי... לא... שירה!
"שירה, חכי, חכי! זה היה סתם בצחוק, אני לא התכוונתי, אני
לא..."  
"לא! אתה תשתוק! כבר נמאס לי מהתירוצים שלך! נמאס לי לגמרי!
הלוואי ש... הלוואי ש... הלוואי שתיפול מגשר!!". "איזה גשר,
גשר הירקון?" מוטי שאל. "לא איכפת לי איזה גשר, העיקר שתיפול,
ותמות, ושיהיה לך מוות איטי וכואב!" היא אמרה. אאוץ'. כנראה
שהומור זו לא הדרך לפתור את זה. "הומור זו לא הדרך לפתור את
זה", שירה אמרה. מוטי הופתע, איך הוא בדיוק חשב על המשפט הזה,
והיא אמרה אותו. "היי, בדיוק חשבתי את זה. יש ביננו טלפאתיה
ממש, הא?". "ממש מצחיק, בייב. אתה יודע טוב מאוד שיש טלפתיה,
זה אחד מהמאפיינים של הקשר שלנו!". ואז מוטי קישר עוד משהו. כל
העניין הזה של הטלפתיה, התחבר לו לכל מיני הרגשות שהוא הרגיש
בזמן האחרון. כאבי ראש לא מוסברים, רצונות משונים שלא היו לו
ממקודם (למשל, לשתות תה), והרגשה שמישהו חולק איתו חלק
מהמחשבות. ועכשיו שירה הזאת, ארוסתו, מי שלא תהיה, אומרת שיש
טלפאתיה. כל הקשרים החלו להתהדק, הערפל החל להתפזר. מוטי הבין.
הוא עצם את העיניים (שלושתן), וחשב. כנראה שבאמת היה קשר
טלפתאטי בינהם, כי ברגע הזה החלו להופיע לו בראש כל מיני
זכרונות שלא היו שם מקודם. זכרונות שלו ושל שירה ביחד, יוצאים,
נהנים, מתארסים. זכרונות טובים כאלה, מתקתקים. זכרונות של
אהבה. כשהוא פתח את העיניים שלו שוב (שוב שלושתן), הוא כבר היה
בטוח. אמנם הוא לא ידע איך קרה הדבר, הוא לא ידע איך פתאום הוא
זוכר את שירה, איך פתאום הוא מרגיש כאילו הוא מכיר אותה, אבל
הוא היה בטוח. 'אני מתחתן עם שירה', הוא אמר לעצמו בלב, ניתק
את הטלפון ונסע במהירות לביתה של שירה, להכנות האחרונות לקראת
החתונה.

גם כאן הסיפור יכל להסתיים, וכמעט כולם היו מרוצים. מוטי ושירה
היו יכולים להיות שמחים כי אז הם היו מתחתנים באושר, כל המשפחה
והחברים היו יכולים להיות מאושרים כי אז סוף סוף מוטי היה מביא
קצת נחת בצורתה של הכלה. אבל מה, אתם, בדיוק כמו מקודם, לא
הייתם מסתפקים בכך. משום מה יש לקהל של סיפורים רצון כזה, לא
לתת לדברים להסתיים רגיל. 'שהדמויות יהיו שמחות סתם ככה? בחלום
לא!'. אתם לא רוצים סוף פתוח-שמח. אתם רוצים סוף סגור, סוף
פאנץ'. אתם רוצים שבסוף הסיפור אתם תבינו בדיוק מה קרה, שכל
השאלות הבלתי פתורות יפתרו. וכמו מקודם, גם עכשיו אני נאלץ
לענות על הרצונות שלכם. אז כן, הסיפור יכל להגמר, אבל אז לא
היה נפתר כלום, והיתה הרגשה של החמצה. הוא לא יגמר. נמשיך. אך
תתיאשו חבר'ה, אין עוד הרבה. הסיום הבא  יהיה הסיום האמיתי,
הסיום שיענה על הכל, שיפוצץ אתכם עם פאנץ' מתוחכם כזה שיעלה
לכם חיוך על השפתיים.

מאוחר יותר באותו יום, בגן הורדים, התקיים טקס החתונה. כולם
היו שם, כל החברים, וכל האחים וכל הדודים. לפני החופה שירה
ביקשה לעלות ולקרוא שיר לכולם. "למרות ששירי אהבה זה פאסה,"
היא אמרה לפני שהתחילה, "החלטתי לכתוב עוד אחד. אחד ודי. כי
איך אני יכולה להמנע מלכתוב שיר כזה ביום החתונה שלי?". אני לא
מתכוון לכתוב כאן את השיר ששירה הקריאה. אני, כפי שכבר הגדרתי
את עצמי, מספר סיפורים, ולא משורר-שירים. רק אגיד שהיא הקריאה
את השיר, וכל הקהל נדהם. כולם חייכו, ומחאו כפיים, והיה שמח.
מוטי חייך גם הוא, ושאל אותה אחר כך אם השיר עליו. היא חייכה
בחזרה אליו, ואמרה לו לשתוק.
הם גם התחתנו באותו הערב, כיאה לחתונות. מוטי שבר את הכוס,
הרבי הכריז על הזוג הצעיר, הקהל קיבל את האוכל שלו והכל הלך
כמו בסיפורים. בסוף כולם היו שמחים.
בבוקר שאחרי ליל הכלולות, אגב, מוטי התעורר וגילה שקרה לו הדבר
הכי לא צפוי בעולם. העין השלישית נעלמה, ואיתה נעלמה גם ההרגשה
שעומדים לקרות לו דברים מוזרים בבקרים. לא. הוא איכשהו ידע,
שמעכשיו הלאה, הכל יהיה בסדר.
וזהו. זה הסוף האמיתי של הסיפור.

כן.

אתם יכולים ללכת עכשיו, נגמר.

נו...

טוב נו, אתם צודקים. חסר כאן משהו, למרות הכל. אתם יודעים מה
חסר? חסר שינוי. נו, אתם יודעים. בסיפורים כאלה הגיבור הראשי
של הסיפור אמור לעבור שינוי כזה, בולט וגדול, וכאן, סך הכל,
הגיבור בקושי עבר משהו. כן, אז צמחה לו עין שלישית והוא התחתן,
אבל בסך הכל, לא קרה שום דבר שהקפיץ אתכם מהמכסאות וגרם לכם
לקרוא לאוויר: "וואו! איזה שינוי מלהיב ומתקתק!".
אז טוב, נו, נגרום לכם לעבור את השינוי, ונסיים כאן.
כן.
קראתם נכון.
לכם.
הרי הגיבור של הסיפור הזה הוא לא מוטי כהן. גם לא שירה. אפילו
לא אני. הגיבור של הסיפור הזה זה אתה. או אולי את, הקוראת של
הסיפור. עכשיו אתה בטח מחייך במבוכה, ושואל את עצמך מה זה
הסיום הדפוק הזה. אתה גם בטח מחפש את כפתור ה[הגיבו], או את
הניקוד [1]. אבל לפני שאתה קוטל, תחשוב שנייה. מי הניע את כל
העלילה של הסיפור? מי בעצם גרם לדברים המוזרים לקרות למוטי? זה
היית אתה, חביבי, אל תכחיש. אני ניסיתי להזהיר, ניסיתי לסיים
את הסיפור פעמיים כבר, כדי לבחון אותך, אבל אתה נפלת בפח. אתה
המשכת, אתה לא הסכמת לסיים את הסיפור כשהיתה לך ההזדמנות,
מקודם. מה שאומר, שבנוסף לזה שאתה הנעת את העלילה, אתה גם
ביצעת פעולה מסויימת במהלך הסיפור. ועכשיו, עכשיו גם עברת
שינוי. הבנת. הבנת מי באמת מסבך דמויות בסיפורים בצרות, מי
באמת גורם לעניינים ללכת. הבנת מי גרם לראסקולניקוס לרצוח את
המשכונאית, מי גרם להולדן לעזוב את בית הספר. הבנת. גם כן
גיבור.

זהו, מרוצים עכשיו?
אפשר לסיים?  
מה לא?
מה זאת אומרת אתם עדיין מרגישים לא-מסופקים? מה זאת אומרת אתם
מרגישים שהשתמשתי בטריק זול כדי לסיים את הסיפור בצורה משעשעת,
מתחכמת, אינטרוספקטיבית וארס-פואטית? מה זאת אומרת אני משתמש
במונחים מסובכים בשביל לגרום לכם להתבלבל עוד יותר? אתם באמת
רוצים שאני אמשיך? באמת רוצים עוד סוף אחד? טוב, נו. רק
בשבילכם.

והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

הסוף.