עוד שיר הלך לו ונגמר,
ואני נשארתי מיותם ממוסיקה,
מתגעגע לצלילים השזורים זה בזה,
הצלילים, שלא פעם היו שם בשבילי כשכולם נעלמו, אינם עוד.

אני נזכר איך בימים אחרים הייתי מקשיב לשקט,
עד שקול התופים, רועדים בקצב אימתני, היה מפר את הדממה,
איך קולה של כל מכה היה יוצר התרגשות בליבי,
כמו ילד קטן שמתפעל מהזריחה כל בוקר מחדש,
הייתי מתרגש לאחר כל מכה שכזו.

אני זוכר את הגיטרה, את הסולו המדהים,
איך הייתי רוצה לנגן ככה,
אם רק יכולתי לחקות את הצלילים המדהימים הללו,
מיתר אחרי מיתר, נעים בקצב קבוע מראש,
והאצבעות, הן רועדות, הרגש משתלט עלי.

וקולו של הסולן, המילים, הרגש, העוצמה,
החרוזים, המשמעות, הצלילים, התנודות שבקולו,
כולם יוצרים בי סערת רגשות,
ואני, שפוט של המוזיקה הזאת,
מתמכר לתחושה,
עוצם את העיניים,
מצטרף בשקט אל הסולן,
בכל פעם שאני עוצם את העיניים,
המחשבות מתערפלות,
נתון כולי למוזיקה הזו,
הלב מחסיר פעימה,
הרמוניה מושלמת.